התשובה שלמה וה׳ סולח. אז למה כל כך קשה לסלוח לעצמנו? אשמה שעוזרת לעומת אשמה שמשתקת, עצת התניא וצעדים מעשיים.
אמרתם את המילים שאי אפשר לקחת בחזרה, או עשיתם את הבחירה שפגעה במישהו, וכבר התנצלתם, תיקנתם מה שיכולתם, והחלטתם שלעולם לא עוד. ועדיין, בלילה, זה חוזר. ליהדות יש הרבה מה לומר על סליחה לאחרים, ולא פחות על המשימה הקשה יותר: לסלוח לעצמנו.
ה׳ כבר סלח לכם
תורת התשובה נדיבה באופן מפתיע. כשאדם מתחרט על מה שעשה, מפסיק, מתקן מה שאפשר לתקן ומתחייב לעתיד אחר, העוון נסלח. חז״ל מלמדים שתשובה מאהבה הופכת אפילו עוונות של העבר לזכויות: הם נעשו הדלק לחיים טובים יותר. הרמב״ם כותב שאין להזכיר לבעל תשובה את מעשיו הקודמים; זה פשוט כבר לא מי שהוא.
אז אם עשיתם תשובה ועדיין מרגישים שלא נסלח לכם, מי שמסרב אינו ה׳. האם אתם מציבים לעצמכם רף גבוה יותר משלו?
שני סוגי אשמה
התניא מבחין הבחנה חדה בין שני רגשות שנראים דומים.
אשמה שעוזרת היא חרטה כנה: "זה היה לא בסדר, זה לא מתאים למי שאני רוצה להיות, ואני אתקן את זה." היא ספציפית, היא מכוונת לפעולה, וברגע שהפעולה נעשית, היא מרפה. זו החרטה שבלב התשובה.
אשמה שמשתקת אומרת: "אני אדם רע. אני תמיד הורס הכול. מה הטעם." היא מעורפלת, לא מכוונת לשום מקום ולעולם לא מרפה. התניא קורא לזה "עצבות", ומלמד שאין זו קדושה אלא תחבולה של היצר: אדם מיואש אינו עובד את ה׳ במרץ ואינו עושה הרבה טוב לאיש. ייאוש נראה כמו ענווה, אבל הוא ההפך ממה שה׳ רוצה.
מרירות קצרה ותכליתית
התניא לא אומר "לעולם אל תרגישו רע". יש מקום ל"מרירות" על כישלונותינו, אבל צריך לייחד לה זמן, שתהיה קצרה, ושתהיה לה מטרה: לנער אותנו ולהניע אותנו לשינוי. ואז היא מפנה את מקומה לשמחה, שמחתה של נשמה שהיא חלק מה׳ ותמיד יכולה לשוב. עצבות שנמשכת ומרוקנת אותנו אינה חלק מהתוכנית. עבדו את ה׳ בשמחה, ואל תתנו לעבר לגנוב את ההווה. ראו שמחה.
צעדים מעשיים
- קראו לזה בשמו המדויק. לא "אני נורא", אלא "עשיתי כך וכך, ביום הזה, וזה פגע באדם הזה בדרך הזאת." אשמה מעורפלת אי אפשר לתקן; עוון ספציפי אפשר.
- תקנו מה שאפשר. התנצלו, החזירו, החליפו, תקנו. אם האדם כבר אינו או שאי אפשר להגיע אליו, עשו חסד על שמו, תנו צדקה, והתייחסו אחרת לאחרים.
- אמרו זאת לה׳. בקול, במילים שלכם. ואז אמרו: "עשיתי מה שיכולתי. אני מקבל את סליחתך." ראו לדבר עם ה׳ במילים שלכם.
- הגבילו את זמן המרירות. כשהאשמה הישנה חוזרת, תנו לה רגע, ואז פנו בכוונה למשהו טוב: מצווה, מילה טובה, משימה.
- דונו את עצמכם לכף זכות. לחבר הייתם נותנים את הספק לטובתו: הוא היה צעיר, פחד, לא ידע. תנו זאת לעצמכם. ראו לדון לכף זכות.
- תנו לעוון להפוך למורה. מי שנפל וקם יודע משהו שמי שמעולם לא נפל אינו יודע, ויכול לעזור לאחרים כפי שאיש אחר אינו יכול.
מתי לדבר עם מישהו
אשמה שלא עוברת, שמונעת מכם שינה, עבודה או קרבה לאנשים שאתם אוהבים, או שמלווה במחשבות של חוסר תקווה, זקוקה ליותר ממדריך. דברו עם הרב או הרבנית; הם שמעו הכול ולא ישפטו אתכם. ואנא דברו גם עם רופא או מטפל: הטיפול בנפש הוא מצווה, ובקשת עזרה היא חוזק, לא חולשה. ראו בריאות הנפש במחשבה היהודית ואבל וזמנים קשים.
שאלות נפוצות
איך אדע אם התשובה שלי הייתה אמיתית?
חז״ל נותנים מבחן פשוט: אותו מצב חוזר ואתם פועלים אחרת. אם התחרטתם, תיקנתם והשתניתם, היא אמיתית; ההרגשה שנותרה אינה ראיה נגדכם.
מה אם האדם שפגעתי בו לא יסלח לי?
היהדות מבקשת לבקש בכנות, עד שלוש פעמים, ולתקן מה שאפשר. אחרי כן, אומרים חז״ל, עשיתם את חלקכם וה׳ מקבל את תשובתכם. השאירו את הדלת פתוחה, והמשיכו לחיות היטב.
האם יש זמן מיוחד לזה?
כל לילה לפני השינה הוא רגע להביט אחורה, להרפות ולהתחיל מחדש; ראו קריאת שמע על המיטה. יום כיפור וחודש אלול הם עונת התשובה הגדולה של השנה; ראו יום כיפור.
