סיפורים ומשלים לשולחן השבת, מן התלמוד והמדרש, מגדולי החסידות ומהרבי.
משלים
שולם במלואו בכוס חלב אחת
ד״ר הווארד קלי היה רופא נודע בבית החולים ג'ונס הופקינס.
לדברי כותבת הביוגרפיה שלו, אודרי דייוויס, הרופא היה במסע רגלי בצפון פנסילבניה ביום אביב אחד, כשעצר בבית חווה לבקש כוס מים. ילדה קטנה פתחה לו את הדלת, ובמקום מים הביאה לו כוס חלב טרי. הוא שוחח איתה קצרות, ואז המשיך בדרכו.
כעבור זמן מה הגיעה הילדה אליו כמטופלת, ונזקקה לניתוח. אחרי הניתוח הובא החשבון לחדרה, ועליו המילים: "שולם במלואו בכוס חלב אחת.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed (from Rabbi Labkowski's story collection)
בן-גוריון והמייפלאואר
מדינאי זר הציב פעם בפני דוד בן-גוריון אתגר: "אמור לי, מר בן-גוריון, את מי אתה והמדינה שלך מייצגים? את יהודי פולין? תימן, רומניה, מרוקו, עיראק, רוסיה, או אולי ברזיל? אחרי אלפיים שנות גלות, האם אתה יכול בכנות לדבר על עם אחד, תרבות אחת? האם אתה יכול לדבר על מורשת אחת, מסורת יהודית אחת?"
בן-גוריון ענה לו: "תראה, אדוני. לפני כשלוש מאות שנה הפליגה המייפלאואר מאנגליה, ועליה המתיישבים הראשונים של מה שיהיה למעצמה הדמוקרטית הגדולה בעולם, ארצות הברית של אמריקה. עכשיו, עשה לי טובה. צא לרחוב, מצא עשרה ילדים אמריקאים, ושאל אותם: מה היה שמו של קברניט המייפלאואר? כמה זמן ארך המסע? מה אכלו האנשים על הספינה? מה היו התנאים בים במהלך ההפלגה? אני בטוח שתסכים איתי שיש סיכוי טוב שלא תקבל תשובה טובה לשאלות האלה.
"ועכשיו, לעומת זאת: לא לפני שלוש מאות אלא לפני יותר משלושת אלפים שנה יצאו היהודים מארץ מצרים. הייתי מבקש ממך בנימוס, אדוני, באחת מנסיעותיך ברחבי העולם, לנסות לפגוש עשרה ילדים יהודים במדינות שונות ולשאול אותם: מה היה שמו של המנהיג שהוציא את היהודים ממצרים? כמה זמן לקח להם להגיע לארץ ישראל? מה הם אכלו כשנדדו במדבר? ומה קרה לים כשהגיעו אליו? אחרי שיהיו בידיך התשובות לשאלות האלה, אנא שקול היטב מחדש את השאלה שזה עתה שאלת אותי.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed (from Rabbi Labkowski's story collection)
החלבן והאופה
בוקר אחד, מוקדם, נדהם חלבן למצוא הזמנה לבית המשפט תלויה על דלתו. הוא היה איש ישר ותמיד התנהג כאחד. מעולם לא רימה, לא שיקר ולא גנב. לא היה לו מושג מדוע הוזמן לבית המשפט.
אבל האופה ידע. האופה נהג לקנות מהחלבן חמאה וגבינה לעסק שלו. יום אחד התחיל לחשוד שגושי החמאה שהחלבן מוכר לו שוקלים פחות מחמישה פאונד, אף שהחלבן התעקש שכל אחד הוא בדיוק חמישה פאונד. האופה החליט לבדוק את העניין, ובמשך זמן מה שקל כל גוש חמאה שקנה מהחלבן. הוא גילה שהם אכן שקלו פחות מחמישה פאונד. לפעמים ארבעה פאונד, לפעמים ארבעה וחצי, ופעם אחת אפילו שלושה. האופה כעס. "הוא מרמה אותי!" אמר לאשתו. "אני לא אשתוק על זה."
הוא הלך לבית המשפט המקומי והתלונן על החלבן. "צריך להעמיד אותו לדין," אמר האופה. "אסור לתת לו לרמות את כל תושבי הכפר. אנשים סומכים על הנוכל הזה!" מאוחר יותר באותו יום תלה שליח בית המשפט על ביתו של החלבן הודעה המזמנת אותו לבית המשפט.
החלבן הגיע לבית המשפט רועד מפחד. מעולם לא היה בבית משפט ומעולם לא דיבר עם שופט, והשופט היה אדם שתושבי הכפר פחדו ממנו.
"אני מניח שיש לך משקל מדויק מאוד במחלבה שלך," אמר השופט לחלבן.
"לא, כבודו, אין לי משקל," אמר החלבן.
"אז איך אתה שוקל את החמאה? אתה סתם מנחש?"
"לא, חס ושלום, כבודו. אני איש ישר; לעולם לא היה עולה בדעתי לעשות דבר כזה. פשוט מאוד, בניתי לעצמי מאזניים, מהסוג שצריך משקולת בצד אחד כדי לאזן את החמאה בצד השני."
השופט הנהן, והחלבן המשיך. "כל בוקר, כשאני בא לשקול את החמאה לאופה, אני מניח בצד אחד של המאזניים את כיכר הלחם של חמישה פאונד שהוא נותן לי. כך אני יודע שהחמאה שאני נותן לאופה תהיה בדיוק חמישה פאונד."
"אם כך," אמר השופט, "אתה אומר לנו שהחמאה שאתה נותן לאופה שוקלת בדיוק כמו כיכר הלחם שהוא מספק לך?"
"בדיוק כך!" קרא החלבן.
פניו של האופה נפלו. אתם מבינים, המשקל של האופה עצמו היה לא ישר. חמשת הפאונד של לחם ששקל כל בוקר לחלבן לא היו באמת חמישה פאונד, וזה בדיוק מה שחזר אליו.
כמה נכון הדבר לגבי רבים מאיתנו. אנחנו שופטים אנשים לפי מי שאנחנו, ומה שאנחנו נותנים לאנשים הוא מה שחוזר אלינו. בחיים, בסופו של דבר אנחנו אוכלים את העוגה שאפינו בעצמנו.
מקור: A parable, from Rabbi Labkowski's story collection
אלף גולות
ככל שאני מתבגר, אני נהנה יותר מבוקרי יום ראשון. אולי זו השלווה השקטה שבאה עם זה שאתה הראשון שקם, ואולי זו השמחה הבלתי מוגבלת של לא לצטרך להיות בעבודה. כך או כך, השעות הראשונות של בוקר יום ראשון הן תענוג.
לפני כמה שבועות גררתי את עצמי לכיוון המטבח עם כוס קפה מהביל ביד אחת ועיתון הבוקר ביד השנייה. מה שהתחיל כבוקר יום ראשון רגיל הפך לאחד השיעורים האלה שהחיים נותנים לך מפעם לפעם. תנו לי לספר לכם עליו.
הגברתי את הרדיו כדי להאזין לתוכנית שיחות של בוקר יום ראשון, ושמעתי אדם שנשמע מבוגר, בעל קול זהב, מהסוג שנשמע כאילו הוא עצמו צריך להיות שדרן. הוא דיבר על "אלף גולות" עם מישהו בשם טום.
זה סקרן אותי, והתיישבתי להקשיב. "ובכן, טום, בהחלט נשמע שאתה עסוק בעבודה שלך. אני בטוח שמשלמים לך יפה, אבל חבל שאתה צריך להיות רחוק מהבית ומהמשפחה כל כך הרבה. קשה להאמין שבחור צעיר צריך לעבוד שישים או שבעים שעות בשבוע כדי לגמור את החודש. חבל שפספסת את מופע המחול של הבת שלך.
"תן לי לספר לך משהו, טום, משהו שעזר לי לשמור על פרספקטיבה טובה לגבי סדרי העדיפויות שלי." ואז התחיל להסביר את תיאוריית אלף הגולות שלו.
"אתה מבין, יום אחד ישבתי ועשיתי קצת חשבון. האדם הממוצע חי בערך שבעים וחמש שנים. אני יודע, יש שחיים יותר ויש שחיים פחות, אבל בממוצע אנשים חיים בערך שבעים וחמש שנים. ובכן, הכפלתי 75 ב-52 וקיבלתי 3,900, וזה מספר ימי הראשון שיש לאדם הממוצע בחיים שלמים. עכשיו תישאר איתי, טום, אני מגיע לחלק החשוב.
"לקח לי עד גיל חמישים וחמש לחשוב על כל זה לעומק, ועד אז כבר חייתי יותר מאלפיים ושמונה מאות ימי ראשון. התחלתי לחשוב שאם אחיה עד שבעים וחמש, נשארו לי רק בערך אלף מהם ליהנות מהם. אז הלכתי לחנות צעצועים וקניתי כל גולה שהייתה להם. בסוף נאלצתי לבקר בשלוש חנויות צעצועים כדי לאסוף אלף גולות. לקחתי אותן הביתה ושמתי אותן במיכל פלסטיק גדול ושקוף ממש כאן בסדנה שלי, ליד הרדיו. מאז, בכל יום ראשון, אני מוציא גולה אחת וזורק אותה.
"גיליתי שכשאני צופה בגולות מתמעטות, אני מתמקד יותר בדברים החשובים באמת בחיים. אין כמו לראות את הזמן שלך על פני האדמה אוזל כדי לעזור לך לסדר את סדרי העדיפויות.
"עכשיו תן לי לומר לך דבר אחרון לפני שאני מסיים ולוקח את אשתי המקסימה לארוחת בוקר. הבוקר הוצאתי מהמיכל את הגולה האחרונה ממש. אני מניח שאם אגיע ליום ראשון הבא, ניתן לי קצת זמן נוסף. והדבר האחד שכולנו יכולים להשתמש בו הוא קצת יותר זמן.
"היה נעים לדבר איתך, טום. אני מקווה שתבלה יותר זמן עם יקיריך, ואני מקווה לפגוש אותך שוב יום אחד. שיהיה בוקר טוב!"
אפשר היה לשמוע סיכה נופלת כשסיים. אפילו למנחה התוכנית לא היה מה לומר כמה רגעים. אני מניח שהוא נתן לכולנו הרבה חומר למחשבה. תכננתי לעשות קצת עבודה באותו בוקר, ואז ללכת לחדר הכושר. במקום זה עליתי למעלה והערתי את אשתי בנשיקה. "בואי, מותק, אני לוקח אותך ואת הילדים לארוחת בוקר."
"מה פתאום?" שאלה בחיוך.
"אה, שום דבר מיוחד. פשוט עבר הרבה זמן מאז שבילינו יום ראשון יחד עם הילדים. היי, אפשר לעצור בחנות צעצועים כשנהיה בחוץ? אני צריך לקנות כמה גולות.
מקור: A parable, from Rabbi Labkowski's story collection
אתה לא צריך לסחוב גם את החבילה שלי
איכר נסע בדרך ביום קיץ לוהט ופגש רוכל זקן וקטן, ועל גבו משא כבד של סחורה. האיש המסכן נראה מותש לחלוטין בעודו משרך את רגליו. האיכר טוב הלב עצר את סוסו והציע להלך העייף הסעה לעיר.
הם נסעו יחד כמה דקות, ואז הבחין האיכר שבן לווייתו עדיין מחזיק את החבילה הכבדה על גבו. "ידידי," אמר, "למה שלא תניח את החבילה בעגלה ותרגיש בנוח?"
"אדוני, אתה אדם טוב לב, ואיני רוצה לנצל את טובך," ענה הרוכל הצנוע. "די בכך שאתה לוקח אותי לעיר, ועל זה אני מודה לך. אבל אתה לא צריך לסחוב גם את החבילה שלי!"
מקור: A parable, from Rabbi Labkowski's story collection
הטיפ של הגלידה
בימים שבהם גלידת סנדיי עלתה הרבה פחות, נכנס ילד בן עשר לבית הקפה של מלון והתיישב ליד שולחן. מלצרית הניחה לפניו כוס מים.
"כמה עולה גלידת סנדיי?" שאל.
"חמישים סנט," ענתה המלצרית. הילד הקטן הוציא את ידו מהכיס ובחן את המטבעות שבה.
"כמה עולה מנת גלידה פשוטה?" שאל.
בינתיים אנשים חיכו לשולחן, והמלצרית התחילה לאבד סבלנות. "שלושים וחמישה סנט," אמרה בקוצר רוח. הילד הקטן ספר שוב את המטבעות. "אקח את הגלידה הפשוטה," אמר.
המלצרית הביאה את הגלידה, הניחה את החשבון על השולחן והלכה. הילד סיים את הגלידה, שילם בקופה ויצא.
כשחזרה המלצרית, התחילה לנגב את השולחן, ואז בלעה את רוקה למראה מה שראתה. שם, מונחים בקפידה ליד הצלחת הריקה, היו שני מטבעות של חמישה סנט וחמישה פני: הטיפ שלה.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed (from Rabbi Labkowski's story collection)
מכתבה של מתילדה רתנאו
הסיפור החזק ביותר על תשובה שאני מכיר נוגע לארנסט ורנר טכוב, אחד משלושת הטרוריסטים הגרמנים מהימין הקיצוני שרצחו את ולטר רתנאו, שר החוץ היהודי של גרמניה, בשנת 1922. הרוצחים הונעו מקיצוניות פוליטית ומאנטישמיות.
כשהמשטרה תפסה את המתנקשים, שניים התאבדו; רק טכוב שרד. שלושה ימים לאחר מכן כתבה מתילדה רתנאו, אמו של הנרצח, לאמו של טכוב: "ביגון שאין לו מילים אני מושיטה לך את ידי, לך, המסכנה שבנשים. אמרי לבנך שבשמו וברוחו של זה שרצח, אני סולחת, כפי שה' עשוי לסלוח, אם בפני שופט בשר ודם יודה בנך הודאה מלאה וכנה באשמתו, ובפני שופט שבשמיים יחזור בתשובה. אילו הכיר את בני, האציל שבבני האדם, היה מעדיף להפנות את הנשק אל עצמו. מי ייתן והמילים האלה יביאו שלום לנפשך."
טכוב שוחרר מהכלא אחרי כשבע שנים.
שנים לאחר מכן פגש טכוב אחיין של רתנאו וגילה לו שתשובתו והשינוי שעבר החלו במכתבה של מתילדה רתנאו. הוא אמר: "כפי שגברת רתנאו כבשה את עצמה כשכתבה את מכתב המחילה ההוא, כך ניסיתי אני לשלוט בעצמי. ייחלתי רק לקבל הזדמנות לתקן את העוול שעשיתי."
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed (from Rabbi Labkowski's story collection)
הכביסה של השכנה
דוד ושרה, נשואים טריים, עברו לשכונה בירושלים, ציורית, אבל בהחלט שונה ממה שהורגלו אליו באמריקה. למחרת בבוקר, בזמן ארוחת הבוקר, ראתה שרה את שכנתה תולה כביסה בחוץ.
"הכביסה הזאת לא כל כך נקייה," אמרה. "היא לא יודעת לכבס כמו שצריך. אולי היא צריכה אבקת כביסה טובה יותר. אולי כדאי שאגיד לה משהו." דוד לא אמר דבר.
בכל פעם שהשכנה תלתה את הכביסה, שרה העירה את אותן הערות. כעבור חודש בערך הופתעה שרה לראות כביסה נקייה ויפה על החבל, ואמרה לדוד: "תראה, היא למדה לכבס כמו שצריך. מעניין מי לימד אותה?"
דוד אמר: "קמתי מוקדם הבוקר וניקיתי את החלונות שלנו."
מקור: A parable, from Rabbi Labkowski's story collection
מחיר השקר
יהודי עני מצא ארנק ובו 700 דולר. בבית הכנסת שלו קרא מודעה: מתפלל עשיר איבד את ארנקו ומציע פרס של 100 דולר למוצא. הוא זיהה את הבעלים ומסר לו את הארנק.
העשיר ספר את הכסף ואמר: "אני רואה שכבר לקחת לעצמך את הפרס."
"מה?" אמר העני.
"בארנק הזה היו 800 דולר כשאיבדתי אותו."
הם התחילו להתווכח, ובסוף הגיעו אל הרב. כל אחד הציג את טענתו. העשיר סיים ואמר: "רבי, אני בטוח שאתה מאמין לי."
"בוודאי," אמר הרב, והעשיר חייך. העני היה שבור.
ואז הרב הושיט את הארנק לעני.
"מה אתה עושה?!" צעק העשיר.
"אתה, כמובן, אדם ישר," ענה הרב, "ואתה אומר שבארנק שאיבדת היו 800 דולר. אז אני בטוח שכך היה. אבל אילו האיש שמצא את הארנק הזה היה שקרן וגנב, הוא לא היה מחזיר אותו כלל. מכאן שהארנק הזה שייך למישהו אחר. אם אותו אדם יבוא, הוא יקבל את הכסף. עד אז, הוא שייך למי שמצא אותו."
"ומה עם הכסף שלי?" שאל העשיר.
"ובכן, פשוט נצטרך לחכות עד שמישהו ימצא ארנק עם 800 דולר."
מקור: A parable, from Rabbi Labkowski's story collection
הבצורת והמטריות שלא הובאו
מסופר על קהילה שסבלה מבצורת קשה. הזקנים הכריזו על יום תפילה וצום, בתקווה לעורר את רחמי ה'.
כשעמדו להיכנס לבית הכנסת, פנתה ילדה קטנה אל אביה ואמרה: "אבא, אתם המבוגרים לא באמת מאמינים שהתפילות האלה יעזרו, נכון?"
"למה את אומרת את זה?" שאל האב.
"ובכן," אמרה הילדה, "אף אחד מכם לא הביא מטרייה."
מקור: A parable, from Rabbi Labkowski's story collection
כמה עניים אנחנו
יום אחד לקח אב ממשפחה עשירה מאוד את בנו לטיול בכפר, כדי להראות לו עד כמה עניים יש אנשים. הם בילו כמה ימים בחווה של משפחה ענייה מאוד.
בדרך הביתה שאל האב: "בני, איך היה הטיול?"
"היה נהדר, אבא."
"ראית כמה עניים אנשים יכולים להיות?"
"כן, בהחלט," אמר הבן.
"אז מה למדת?"
הבן ענה: "למדתי שאצלנו בבית המפואר לא מרשים חיות מחמד, ולהם יש כלבים וחתולים שהם נהנים מהם מאוד. לנו יש בריכה שמגיעה עד אמצע הגינה, ולהם יש נחל שאין לו סוף. לנו יש בגינה פנסים יפניים מיובאים, ולהם יש את הכוכבים בלילה. לנו יש חלקת אדמה קטנה לגור עליה, ולהם יש שדות שנמשכים מעבר לטווח הראייה. לנו יש משרתים שמשרתים אותנו, אבל הם משרתים אחרים. לנו יש חומות סביב הנכס כדי להגן עלינו; להם יש חברים שמגנים עליהם."
האב נותר ללא מילים. ואז הוסיף בנו: "תודה, אבא, שהראית לי כמה עניים אנחנו."
מקור: A parable, from Rabbi Labkowski's story collection
הקברניט הוא אבא שלי
ילד שיחק פעם לבדו על חוף הים. עובר אורח עצר ושאל אותו מדוע אינו הולך לשחק עם שאר הילדים בקצה השני של החוף.
הילד הקטן ענה שהוא מחכה שתעבור ספינה, כדי שיוכל לנופף בדגל שלו לקברניט.
"אבל כאן לא עוברות סירות קטנות," אמר האיש, "רק מכלית גדולה. אז למה שלא תלך לשחק עם הילדים האחרים?"
"לא, זאת בדיוק הספינה שאני מחכה לה!" אמר הילד בלהט. "אני מחכה לנופף בדגל שלי לקברניט של המכלית ההיא. ואז הוא ינופף לי בחזרה בדגל."
"זה טיפשי," אמר האיש. "הקברניט של הספינה ההיא הוא אדם חשוב מאוד. אני בספק אם הוא בכלל יכול לראות אותך מהמרחק הזה. למעשה, אני לא מבין למה שהוא יסתכל לכיוון הזה בכלל."
"הו, אני יודע שהקברניט לא רק יחפש אותי, הוא גם ינופף לי בחזרה," אמר הילד בביטחון.
"איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?"
"כי הקברניט הוא אבא שלי."
מקור: A parable, from Rabbi Labkowski's story collection
טס קונה נס
טס הייתה בת שמונה נבונה מאוד כששמעה את אמא ואבא מדברים על אחיה הקטן, אנדרו. כל מה שידעה היה שהוא חולה מאוד ושהכסף נגמר להם לגמרי. בחודש הבא הם עוברים לבניין דירות, כי לאבא לא היה כסף גם לחשבונות הרופאים וגם לבית. רק ניתוח יקר מאוד יכול להציל אותו עכשיו, ונראה היה שאין מי שילווה להם את הכסף. היא שמעה את אבא אומר לאמה הבוכייה, בלחישה נואשת: "רק נס יכול להציל אותו עכשיו."
טס הלכה לחדרה והוציאה צנצנת ריבה מזכוכית ממקום המחבוא שלה בארון. היא שפכה את כל המטבעות על הרצפה וספרה אותם בקפידה. שלוש פעמים, אפילו. הסכום היה חייב להיות מדויק; לא היה מקום לטעויות.
היא החזירה בזהירות את המטבעות לצנצנת, סגרה את המכסה, חמקה מדלת האחורית ועשתה את דרכה שישה רחובות אל בית המרקחת רקסול, עם השלט הגדול והאדום של הצ'יף האינדיאני מעל הדלת. היא חיכתה בסבלנות שהרוקח ישים לב אליה, אבל הוא היה עסוק מדי באותו רגע. טס שפשפה את רגליה ברצפה כדי לעשות רעש. כלום. היא כחכחה בגרונה בקול הכי מגעיל שיכלה להפיק. לא עזר. לבסוף הוציאה רבע דולר מהצנצנת ודפקה בו על דלפק הזכוכית. זה עבד!
"ומה את רוצה?" שאל הרוקח בנימה מרוגזת. "אני מדבר עם אחי משיקגו, שלא ראיתי כבר שנים," הוסיף בלי לחכות לתשובה.
"ובכן, אני רוצה לדבר איתך על האח שלי," ענתה טס באותה נימה מרוגזת. "הוא ממש ממש חולה, ואני רוצה לקנות נס."
"סליחה?" אמר הרוקח.
"קוראים לו אנדרו, ויש לו משהו רע שגדל בתוך הראש, ואבא שלי אומר שרק נס יכול להציל אותו עכשיו. אז כמה עולה נס?"
"אנחנו לא מוכרים כאן ניסים, ילדה. אני מצטער, אבל אני לא יכול לעזור לך," אמר הרוקח, מתרכך מעט.
"תשמע, יש לי כסף לשלם על זה. אם זה לא מספיק, אשיג את השאר. רק תגיד לי כמה זה עולה."
אחיו של הרוקח היה איש לבוש היטב. הוא התכופף ושאל את הילדה: "איזה סוג של נס אחיך צריך?"
"אני לא יודעת," ענתה טס, ועיניה מתמלאות דמעות. "אני רק יודעת שהוא ממש חולה ואמא אומרת שהוא צריך ניתוח. אבל אבא שלי לא יכול לשלם על זה, אז אני רוצה להשתמש בכסף שלי."
"כמה יש לך?" שאל האיש משיקגו.
"דולר אחד ואחד עשר סנט," ענתה טס, בקושי בקול. "וזה כל הכסף שיש לי, אבל אני יכולה להשיג עוד אם צריך."
"ובכן, איזה צירוף מקרים," חייך האיש. "דולר ואחד עשר סנט: בדיוק המחיר של נס לאחים קטנים." ביד אחת לקח את כספה, ובשנייה אחז בכפפה שלה ואמר: "קחי אותי לאן שאת גרה. אני רוצה לראות את אחיך ולהכיר את ההורים שלך. בואי נראה אם יש לי את סוג הנס שאת צריכה."
האיש הלבוש היטב היה נוירוכירורג. הניתוח נעשה ללא תשלום, ולא עבר זמן רב ואנדרו שוב היה בבית ובמצב טוב.
אמא ואבא דיברו בשמחה על שרשרת האירועים שהביאה אותם עד הלום. "הניתוח הזה," לחשה אמא, "היה נס אמיתי. מעניין כמה הוא היה עולה."
טס חייכה. היא ידעה בדיוק כמה עולה נס: דולר אחד ואחד עשר סנט… ועוד האמונה של ילדה קטנה.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed (from Rabbi Labkowski's story collection)
ואם כן הייתי?
מסופר על גברת זקנה באוטובוס בישראל ששמעה שתי נערות מרכלות על חברתן, שהתארסה לאחרונה לבחור צעיר ומשובח. כדי להעביר את הזמן, הן התחילו למנות את חסרונותיה של חברתן המאורסת ולנחש איך יגיב החתן כשיגלה אותם. איך יגיב כשידע שהיא לא יודעת לבשל ומעולם לא שטפה כלי? כמה אוהב יהיה כשיגלה שהיא לא מסוגלת לחסוך פרוטה, כמעט לא מצחצחת שיניים, ושהחדר שלה תמיד בבלגן? הן צווחו מצחוק כשדמיינו את תגובות החתן.
הגברת הזקנה רכנה לעברן ואמרה: "לא יכולתי שלא לשמוע את השיחה שלכן, ואני שמחה ששמעתי. הבחור הצעיר הזה הוא הנכד שלי, ועכשיו, כשאני יודעת כמה נוראה הכלה שלו, אעודד אותו לבטל את האירוסין."
הנערות נחרדו. הן מעולם לא דמיינו שהפטפוט התמים שלהן יביא לתוצאות מרות כאלה לחברתן הטובה. הן גמגמו חזרה מבוהלת מדבריהן, אבל הגברת הזקנה קטעה אותן בחיוך.
"אני לא סבתא שלו," אמרה. "אבל מה אם כן הייתי?"
מקור: A parable, from Rabbi Labkowski's story collection
אפשר לקנות שעה מהזמן שלך?
לפעמים אנחנו שוכחים על מה החיים באמת.
איש חזר מהעבודה מאוחר, עייף ועצבני, ומצא את בנו בן החמש מחכה לו בדלת.
"אבא, אפשר לשאול אותך שאלה?"
"כן, בטח. מה?"
"אבא, כמה אתה מרוויח בשעה?"
"זה לא עניינך. למה אתה שואל דבר כזה?" אמר האיש בכעס.
"אני רק רוצה לדעת. בבקשה תגיד לי, כמה אתה מרוויח בשעה?" התחנן הילד הקטן.
"אם אתה חייב לדעת, אני מרוויח 20 דולר בשעה."
"אה," ענה הילד הקטן, ראשו מושפל. הוא הרים את מבטו ואמר: "אבא, אפשר בבקשה ללוות 10 דולר?"
האב רתח. "אם הסיבה היחידה ששאלת היא כדי ללוות כסף לקנות צעצוע מטופש או שטות אחרת, אז צעד ישר לחדר שלך ולך לישון. תחשוב למה אתה כל כך אנוכי. אני עובד שעות ארוכות וקשות כל יום ואין לי זמן להתנהגות ילדותית כזאת."
הילד הקטן הלך בשקט לחדרו וסגר את הדלת. האיש התיישב וכעס עוד יותר על השאלות של בנו. איך הוא מעז לשאול שאלות כאלה רק כדי להשיג קצת כסף?
אחרי שעה בערך נרגע האיש והתחיל לחשוב. אולי היה קצת קשה מדי עם בנו. אולי באמת היה משהו שהוא צריך לקנות ב-10 הדולר האלה; הוא באמת לא ביקש כסף לעיתים קרובות. האיש הלך לחדר הילד ופתח את הדלת.
"אתה ישן, בני?"
"לא, אבא, אני ער."
"חשבתי. אולי הייתי קשה מדי איתך קודם. היה יום ארוך והוצאתי עליך את העצבים. הנה 10 הדולר שביקשת."
הילד הקטן התיישב זקוף, מחייך. "הו, תודה, אבא!" ואז הושיט יד מתחת לכרית ושלף כמה שטרות מקומטים. כשראה שלילד כבר יש כסף, התחיל האיש לכעוס שוב. הילד הקטן ספר לאט את כספו, ואז הרים את מבטו אל אביו.
"למה אתה רוצה עוד כסף אם כבר יש לך?" רטן האב.
"כי לא היה לי מספיק, אבל עכשיו יש," ענה הילד הקטן. "אבא, יש לי עכשיו 20 דולר. אפשר לקנות שעה מהזמן שלך? בבקשה תבוא מחר הביתה מוקדם. אני רוצה לאכול איתך ארוחת ערב."
מקור: A parable, from Rabbi Labkowski's story collection
המנורה בחלון
השגחה פרטית היא שחקנית ראשית בחיי כולנו. לפעמים נדרשים אורותיה הבוערים של מנורת חנוכה, המאחדת משפחה מחדש, כדי שנראה זאת.
הטוראי ויניגר היה עם צבא ארצות הברית כשצעד דרך אירופה בסוף מלחמת העולם השנייה. יחידתו הוצבה בכפר אירופי, עם פקודה לאבטח את המקום, לחפש נאצים מסתתרים ולעזור לתושבים בכל דרך אפשרית.
לילה אחד היה ויניגר בסיור כשראה דמות רצה בשדה ממש מחוץ לכפר. הוא צעק: "עצור או שאני יורה!" הדמות התחבאה מאחורי עץ. ויניגר חיכה. לבסוף יצאה הדמות, ומתוך מחשבה שוויניגר כבר אינו בסביבה, ניגשה למקום ליד עץ גדול והתחילה לחפור. ויניגר חיכה עד שהחפירה הסתיימה והדמות שוב זזה, ואז יצא וצעק שוב: "עצור או שאני יורה!" הדמות ברחה. ויניגר החליט לא לירות אלא לתפוס את הדמות החמקנית, ועד מהרה השיג אותה והפיל אותה ארצה.
להפתעתו גילה שתפס נער צעיר. מנורה מעוטרת נפלה מידי הנער בהיאבקות. ויניגר הרים אותה, והנער ניסה לחטוף אותה חזרה וצעק: "תן לי אותה! היא שלי!" ויניגר הבטיח לנער שהוא בין ידידים; יתרה מזו, הוא עצמו יהודי. הנער, שזה עתה שרד כמה שנים של שואה והיה במחנה ריכוז, לא בטח באיש במדים. הוא הוכרח לראות את אביו נורה. לא היה לו מושג מה עלה בגורל אמו.
בשבועות שלאחר מכן לקח ויניגר את הנער, ששמו היה דוד, תחת חסותו. ככל שהתקרבו, יצא לבו של ויניגר אליו, והוא הציע לדוד לבוא איתו חזרה לניו יורק. דוד הסכים, וויניגר סידר את כל הניירת הדרושה ואימץ אותו רשמית.
ויניגר היה פעיל בקהילה היהודית של ניו יורק. מכר שלו, אוצר במוזיאון היהודי במנהטן, ראה את המנורה ואמר לדוד שזו מנורה אירופית היסטורית ויקרת ערך, שראוי לחלוק אותה עם הקהילה היהודית כולה. הוא הציע לדוד 50,000 דולר תמורתה. אבל דוד דחה את ההצעה הנדיבה ואמר שהמנורה הייתה במשפחתו יותר מ-200 שנה, ושום סכום כסף לא יגרום לו למכור אותה.
כשהגיע חנוכה, הדליקו דוד וויניגר את המנורה בחלון ביתם בניו יורק. דוד עלה לחדרו ללמוד, וויניגר נשאר למטה בחדר עם המנורה.
נשמעה דפיקה בדלת. ויניגר פתח ומצא אישה עם מבטא גרמני כבד. היא אמרה שהלכה ברחוב כשראתה את המנורה בחלון. פעם הייתה למשפחתה מנורה בדיוק כזאת, והיא מעולם לא ראתה אחרת כמוה. האם תוכל להיכנס ולהתבונן מקרוב? ויניגר הזמין אותה פנימה ואמר שהמנורה שייכת לבנו, שאולי יוכל לספר לה עליה יותר. הוא עלה למעלה וקרא לדוד לרדת.
כשדוד ירד במדרגות וראה אותה, צרח: "אמא!" כשהיא ראתה אותו, פרצה בבכי. היא התאחדה עם הבן שחשבה שנספה. הם היו השורדים היחידים ממשפחתם, ואף שכל אחד מהם האמין שהשני אבד לנצח, הם הובאו שוב יחד, כשהמנורה סיפקה עוד נס חנוכה.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed (from Rabbi Labkowski's story collection)
הגחלת שעזבה את האש
פעם חי אדם בשם אברהם, שתמיד בא לבית הכנסת, התפלל עם המניין, השתתף בשיעורי התורה ועזר בכל מקום שנזקקו לו.
יום אחד הפסיק לבוא. הוא הרגיש שהוא גדל מעבר לקהל, ורצה להתפתח לבדו, עם ספר, בבית.
הרב בא לבקר. הוא מצא את אברהם יושב ליד האח ולא אמר דבר. הוא לקח צבת, הרים גחלת לוהטת אחת מתוך האש והניח אותה לבדה על הרצפה.
שאר הגחלים המשיכו לבעור בעוז. הגחלת הבודדת הבהבה, התעממה ונכבתה.
הרב הנהן לשלום ויצא.
אברהם הבין. בשבת שלאחר מכן חזר לבית הכנסת.
התפתחות אישית חשובה. אבל להבה בוערת הכי חזק לצד אחרות, ויחד אנו מחממים זה את זה.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
למה אנחנו זזים הצידה בכניסה
בבית כנסת אחד כולם נכנסו בדיוק באותו אופן. הם עלו במדרגות, השתחוו, צעדו שלושה צעדים שמאלה, שלושה צעדים קדימה, השתחוו שוב, צעדו שלושה צעדים ימינה, ורק אז נכנסו פנימה.
שנה אחר שנה, כולם עשו כך.
חבר חדש שאל סוף סוף למה. “זו פשוט הדרך הנכונה להיכנס לבית כנסת,” נאמר לו. הוא לא השתכנע, ופנה לזקן המתפללים.
הזקן חייך. “לפני שנים רבות שיפצו את בית הכנסת. פיגומים חסמו את הדלת, וכדי להיכנס היה צריך להתכופף מתחת לקרש ולצעוד שמאלה וימינה. כמו בכל שיפוץ, זה נמשך נצח. עד שהפיגומים הוסרו, ההתכופפות והצעדים הצידה הפכו למנהג שלנו.”
זו תזכורת עדינה לשאול מדי פעם למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים. יש מנהגים עמוקים. ויש כאלה שהם סתם פיגומים ישנים.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
האסיר הישר
מספרים שפרידריך השני, מלך פרוסיה במאה השמונה עשרה, ביקר פעם בבית סוהר בברלין ושוחח עם האסירים.
אחד אחרי השני נפלו האסירים על ברכיהם, בכו על מר גורלם ונשבעו שהם חפים מפשע.
רק אדם אחד שתק. המלך התעניין. “אתה שם,” אמר. “למה אתה כאן?”
“שוד מזוין, הוד מלכותך.”
“ואתה אשם?”
“לגמרי, הוד מלכותך. מגיע לי העונש.”
המלך הקיש במקלו על הרצפה. “סוהר! שחרר את האשם הזה מיד. אני לא רוצה אותו כאן, שיקלקל את כל התמימים הנפלאים האלה!”
מה שלא יהיה מקורו, הסיפור מצביע על אמת בנוגע לתשובה. היא מתחילה כשאנו מפסיקים לתרץ ואומרים בפשטות: “טעיתי”. מהכנות הזאת מתחילה החירות.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
״אני אהיה הריאות שלה״
אדם שאיבד את שתי רגליו בפיצוץ מוקש בווייטנאם עבד במוסך שלו ביום קיץ חם, כששמע צעקות של אישה מהבית הסמוך.
הוא גלגל את כיסא הגלגלים לעבר הקולות, אבל שיחים עבותים חסמו את הדרך. אז יצא מהכיסא וזחל בעפר, ויהי כאב ככל שיהיה. ״הייתי חייב להגיע״, סיפר אחר כך.
בחצר האחורית שכבה ילדה קטנה בקרקעית הבריכה. היא נולדה בלי ידיים ולא ידעה לשחות. הוא הוציא אותה. היא לא נשמה ולא היה דופק. בעוד אמה מזעיקה עזרה, התחיל בהחייאה.
״אל תדאגי״, אמר לאם המבוהלת. ״הייתי הידיים שלה כדי לצאת מהבריכה. עכשיו אני הריאות שלה. ביחד נצליח.״
כעבור שניות השתעלה הילדה והתחילה לבכות.
האם שאלה איך הוא יכול להיות כל כך בטוח. הוא ענה שהוא לא היה בטוח. אבל שנים קודם, פצוע ובודד בשדה, ילדה מהכפר גררה אותו למקום מבטחים ולחשה: ״זה בסדר. אתה יכול לחיות. אני אהיה הרגליים שלך.״ המילים האלה נתנו לו תקווה, והוא רצה לתת אותה לאדם אחר.
יש רגעים שבהם איש מאיתנו אינו יכול לעמוד לבדו, ומילה טובה וידיים מוכנות הן הכול.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
כל מילה היא כמו ביג בן
במלחמת העולם השנייה שידר ה-BBC חדשות לאנשים שחיו תחת הכיבוש הנאצי. כל שידור נפתח בצלצולי ביג בן, חיים מלונדון, צליל שפירושו חירות עבור מיליוני מאזינים.
מספרים שהצליל נשא סכנה נסתרת. מדענים גרמנים, כך מסופר, שמו לב שגוון הצלצולים משתנה מעט עם מזג האוויר בלונדון, והעבירו את המידע למפציצים. כשהמודיעין הבריטי גילה זאת, החליף את הצלצולים החיים בהקלטה.
היסטוריונים אומרים שפרט מזג האוויר הוא כנראה אגדה. מה שנכון הוא שב-1944 החליף ה-BBC אכן את ביג בן החי בהקלטה, כדי שהאויב לא יוכל ללמוד מהשידור מה מתרחש מעל לונדון. גם צלצול אחד, כך נראה, נושא יותר ממה שאנחנו מבינים.
זו המסקנה שהרב לומד מהסיפור. המילים שלנו הן כמו הצלצולים. אנחנו אומרים משהו בעשר שניות, ועשר שנים אחר כך הוא עדיין נשמע, כפצע או כמתנה, אצל אנשים רחוקים ממקום שבו דיברנו.
לכן תפילת העמידה מתחילה בבקשה: ״ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך״. אנחנו מבקשים עזרה אפילו כדי לדבר יפה.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
נחתומי הטוטסי רול
בסוף 1950, במלחמת קוריאה, מצאו עצמם אלפי נחתי ארצות הברית מוקפים בכוחות גדולים בהרבה ליד מאגר צ׳וזין בצפון קוריאה. הטמפרטורות צנחו הרבה מתחת לאפס בלילות. האוכל קפא, המנועים כשלו, ואת האספקה צריך היה להצניח במצנחים.
מספרים שהנחתים ביקשו ציוד בקוד ברדיו, פן האויב מאזין. ״טוטסי רול״ פירושו פגזי מרגמה. אבל האיש בצד השני, כך אומרים, לא קיבל את דף הקודים והבין את הבקשה כפשוטה. כעבור ימים ירדו מהשמיים ארגזי ממתקי טוטסי רול.
להפתעת כולם, הממתק התברר כמתנה. הוא הפשיר מהר, נכנס לכיס, נתן אנרגיה מהירה והרים את המורל. חלק מהחיילים אפילו ריככו אותו על האש כדי לסתום חורים ברכבים. הם פרצו מהמלכודת, ובמשך שנים אחר כך נפגשו הותיקים וחילקו ביניהם טוטסי רול לזכר.
היסטוריון הטיל ספק בכך שההצנחה אכן התרחשה כך, ואומר שממתקים היו פשוט נפוצים באספקה של הנחתים. לכן אנחנו מספרים זאת כסיפור מוכר ולא כאירוע מוכח.
לתורת החסידות יש שם לדברים שנראים כטעות ומתבררים כבדיוק מה שנדרש: השגחה פרטית, הנהגתו האישית של הקב״ה בפרטי חיינו.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
ברנדייס והפרופסור
מספרים סיפור מוכר על לואיס ברנדייס, עורך הדין היהודי המבריק שלימים הפך לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. כשלמד משפטים בהרווארד, כך מסופר, פגש פרופסור בשם פיטרס שהתנשא עליו כי היה יהודי.
יום אחד ישב פיטרס לאכול ארוחת צהריים, וברנדייס התיישב לידו עם המגש. ״מר ברנדייס״, לעג הפרופסור, ״חזיר ועוף אינם יושבים לאכול יחד.״
״אל תדאג, פרופסור״, ענה ברנדייס בשלווה. ״אני אעוף משם.״ והלך לשולחן אחר.
בזעם ניסה פיטרס שוב במבחן. ״אם היית מוצא ברחוב שתי שקיות, אחת מלאה חוכמה ואחת מלאה כסף, איזו היית לוקח?״
״את הכסף, כמובן״, אמר ברנדייס.
״בדיוק כמו יהודי״, חייך הפרופסור בלעג. ״אני הייתי לוקח את החוכמה.״
״כל אחד לוקח את מה שחסר לו״, אמר ברנדייס ונענע בכתפיו.
בסוף שרבט הפרופסור מילה אחת על דף המבחן, ״אידיוט״, והחזיר אותו. ברנדייס קם, ניגש אל הפרופסור ואמר בנימוס: ״פרופסור, חתמת על המבחן שלי, אבל שכחת לתת לי ציון.״
הסיפור הזה מסתובב כאילו אירע באמת, אבל אינו מופיע באף ביוגרפיה של ברנדייס, ואנחנו לא יכולים לאשר שאירע. אנחנו שומרים אותו כמשל על כבוד עצמי וחריפות מול דעות קדומות.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
המלך והפרפר
פעם היה מלך שידע לקרוא מחשבות, והיה גאה בכך מאוד. מדי שבוע כינס את נתיניו והפגין את כישרונו.
יום אחד הבחין בזקן לבוש קרעים בקצה האולם. ״גם אני קורא מחשבות״, אמר הזקן כשהובא לפניו. ״אבל הכישרון שלי מאת ה׳, ואני לא מתהדר בו.״
המלך הזועם נעלם מאחורי וילון וחזר עם אגרוף סגור. ״מה ביד שלי?״ ״אבן״, אמר הזקן. ״יקרה. יהלום זעיר.״ וזה היה נכון.
המלך ניסה שוב, עם גרגיר אחד מקערת סוכר. הזקן זיהה אותו מיד. ההמון התחיל לאחוש שהמלך פגש את מי שכמוהו.
אז תכנן המלך מלכודת. הוא תפס פרפר וסגר אותו בכף ידו. ״חי או מת?״ אם יאמר הזקן ״חי״, ימעך אותו המלך. אם יאמר ״מת״, יפתח את ידו ויניח לו לעוף.
הזקן הביט עמוק בעיני המלך. ״זה בידיים שלך, מלך״, אמר. ״אם יחיה או ימות, תלוי בך.״
כך גם אצלנו. המילים שלנו, הזמן שלנו והחסד שלנו בידינו, ומה שיקרה אחר כך הוא בחירה שלנו.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
הילד והגדר
היה פעם ילד קטן עם מזג רע מאוד. יום אחד נתן לו אביו שקית מסמרים. ״בכל פעם שאתה מאבד את העשתונות״, אמר, ״תדפוק מסמר אחד בגדר האחורית.״
ביום הראשון דפק הילד חמישים מסמרים. אבל במשך השבועות הבאים המספר ירד. הוא גילה שקל יותר לשלוט בכעס מאשר לדפוק את כל המסמרים. לבסוף הגיע יום שבו לא איבד את העשתונות אפילו פעם אחת.
אביו חייך. ״עכשיו״, אמר, ״בכל יום שאתה שולט בכעס, תוציא מסמר אחד.״
הימים חלפו, ולבסוף אמר הילד לאביו שכל המסמרים הוצאו.
האב לקח אותו ביד והוביל אותו אל הגדר. ״עשית טוב, בני. אבל תראה את החורים. הגדר לא תהיה אותו דבר. כשאתה מדבר בכעס, המילים משאירות סימנים כאלה. אפשר לבקש סליחה, והפצע עשוי להחלים, אבל הצלקת נשארת.״
גם חכמינו אמרו דברים דומים: מילים יכולות לפגוע כמו חרב. לפני שמדברים אפשר לנשום עמוק. וכשפגענו במישהו, אפשר לבקש סליחה, ולהתכוון לכך.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
הדייג שהיה לו די
דייג עגן את סירתו בשמונה בבוקר כשהמחסן שלה חצי ריק. אורח שאל אותו למה חזר מוקדם כל כך.
״תפסתי מספיק להיום״, אמר הדייג.
״אבל מה תעשה בשאר היום?״
״אעשן מקטרת, אנוח עם משפחתי, אהנה מהשקט.״
״למה לא להישאר עוד ולהרוויח יותר?״
״מה אעשה בעוד כסף?״
״תוכל לקנות סירה שנייה, ואחר כך צי שלם.״
״ואז מה?״
״אז תהיה עשיר באמת.״
״ומה אעשה אם אהיה עשיר?״
״ובכן, תוכל לפרוש מוקדם.״
״ומה אעשה אז?״
האורח היסס. ״אז תוכל לעשות מה שתרצה. קצת דיג, מקטרת, זמן עם המשפחה, קצת שקט.״
״זה״, אמר הדייג, ״מה שאני עושה כבר.״
המסורת שלנו אינה אומרת לנו להפסיק לעבוד. אבל היא נותנת לנו שבת, יום אחד בכל שבוע שבו מניחים את הכלים ונהנים ממה שכבר יש לנו. כפי ששואלים חכמים: איזהו עשיר? השמח בחלקו.
מקור: A well-known story, first written by Heinrich Böll in 1963
הגינה שהושארה חופשית
שני חברים שוחחו על חינוך ילדים. האחד אמר שאינו מאמין בלתת לילדיו חינוך דתי כלשהו. ״דעתם צריכה להיות חופשית״, הסביר. ״כשיגדלו, יבחרו בעצמם.״
חברו לא התווכח. הוא רק אמר: ״בוא, אראה לך את הגינה שלי.״
האורח הלך אחריו החוצה בציפייה לוורדים ולעצי פרי. במקום זה מצא סבך של עשבים שוטים, קוצים ועשב גבוה.
״זו לא גינה״, אמר בתדהמה. ״אלה רק עשבים שוטים!״
״ובכן״, אמר המארח בשלווה, ״לא רציתי לפגוע בחופש הגינה שלי. נתתי לה לבחור בעצמה מה לגדל.״
האורח הבין. גינה אינה נעשית יפה כשמשאירים אותה לנפשה. מישהו צריך לשתול ולהשקות ולעקור עשבים. הרי העשבים השוטים אינם זקוקים לעזרה כדי לצמוח.
כך גם בלב של ילד. אם לא ניתן לילדינו ערכים יהודיים, סיפורים, שבת ותחושת שייכות, העולם ימלא בשמחה את החלל בדברים אחרים. לתת לילד שורשים אין פירושו לקחת ממנו חופש, אלא לתת לו משהו לבחור ממנו.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
העסקה של החיים
איש עסקים קיבל הצעה לעסקה של חייו: ארבעים מיליון ליש״ט, אם יגיע לאוסטרליה תוך יומיים לחתום על החוזה באופן אישי.
הוא התקשר לסוכן הנסיעות. כל הטיסות היו מלאות לשלושה ימים. ניסה סוכנים אחרים, התקשר ישירות לחברת התעופה, אפילו ניסה לשכור מטוס פרטי. כלום. בבהלה רץ לשדה התעופה בתקווה למקום המתנה, ושוב ללא הצלחה.
לבסוף שילם לאחד מאנשי הצוות עשרים אלף ליש״ט כדי שיניח לו להסתתר בשירותי המטוס במשך עשרים וחמש שעות הטיסה.
כך ישב שם, בחלל זעיר וצפוף, וכל כמה דקות מישהו דפק בדלת.
בינתיים במחלקה הראשונה ישב מיליונר עשיר כל כך שלא היה לו מה לעשות מלבד לטוס סביב העולם לשם הכיף.
עכשיו שאלו את עצמכם: מי משניהם היה מאושר יותר?
התשובה היהודית באה מחכמים: ״איזהו עשיר? השמח בחלקו.״ עושר הוא ברכה, ואין פסול בהשגתו. אבל מי שאינו מסתפק אינו עשיר, ומי שאינו יכול לנוח אינו יכול ליהנות ממה שהרוויח. זה חלק ממתנת השבת.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
״אלוקים נמצא כאן עכשיו״
אב שרצה שבנו הקטן יגדל בלי אמונה החליט על תכנית ערמומית. לילה אחד, בעוד הילד ישן, כתב על ראש מיטתו שלוש מילים באנגלית: ״אלוקים לא נמצא בשום מקום״.
בבוקר התעורר הילד הקטן והתחיל לקרוא את המילים בהברות, כדרך ילדים שרק לומדים לקרוא.
ואז פניו האירו. הוא קפץ מהמיטה ורץ אל אביו, וצעק בהתלהבות: ״אבא, אבא! תראה מה כתוב על המיטה שלי! כתוב: ׳אלוקים נמצא כאן עכשיו!׳״
מה שהאב ראה כחלל ריק, הילד ראה כנוכחות. אותן אותיות, אותו משפט, אבל מסר שונה לגמרי, תלוי איך בוחרים להסתכל.
המסורת היהודית אומרת את אותו הדבר. הבעל שם טוב לימד שהקב״ה נמצא בכל מקום ובכל רגע. כשאנחנו פותחים את העיניים כמו ילד, אולי נגלה שכל העולם מלא בו, ושהוא כאן עכשיו, ותמיד.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
הקשת שמציירת אחר כך
המגיד מדובנא, רבי יעקב קראנץ, חי במזרח אירופה במאה ה-18 והיה אהוב בגלל המשלים שסיפר כדי להחיות את התורה. אנשים שאלו אותו איך הוא תמיד מוצא משל מושלם לכל לקח.
הוא ענה בסיפור משלו.
אדם הלך ביער ושם לב לעיגולי מטרה שצוירו על עצים רבים. בלב כל עיגול ניצב חץ. הוא נדהם. מי יכול להיות קשת מושלם כל כך?
אז פגש ילד קטן משחק ובידו קשת. ״אתה יודע מי ירה את החיצים האלה?״ שאל.
״אני״, ענה הילד.
האיש בקושי האמין. ״איך?״
״פשוט״, אמר הילד. ״קודם אני יורה את החץ. ואחר כך מצייר את המטרה סביבו.״
״כך גם אני״, אמר המגיד בחיוך. ״קודם אני מחליט איזה לקח אני רוצה ללמד, ואחר כך בונה את הסיפור סביבו. ומכיוון שכל חוויה בחיים טומנת לקח, לא נגמרים לי הסיפורים.״
הסיפור מזכיר לנו שאם נסתכל היטב, כל מה שפוגשים ביום, שיחה, תקלה קטנה, רגע של יופי, יכול ללמד אותנו משהו, אם נהיה מוכנים לצייר את המטרה סביבו.
ווֹרוִיק והצוות
אדם תעה בכביש כפרי. בהושיטו יד למפה סטה מהכביש ונחת בתעלה בוצית. הוא לא נפצע, אבל המכונית נתקעה עמוק.
הוא הלך לחווה סמוכה וביקש עזרה. ״וורויק יוציא אותך״, אמר האיכר והצביע על פרד זקן ועייף בשדה.
האיש הביט בפרד וספק. אבל לא היה לו רעיון טוב יותר.
האיכר קשר את הפרד למכונית, הצליף במושכות וקרא: ״משוך, פרד! משוך, ג׳ק! משוך, טד! משוך, וורויק!״ והפרד הזקן משך את המכונית ישר מהתעלה.
הנהג המשתאה הודה לו, טפח על הפרד ושאל: ״למה קראת כל השמות האלה לפני של וורויק?״
האיכר חייך. ״וורויק הזקן כמעט עיוור. כל עוד הוא מאמין שהוא חלק מצוות, לא איכפת לו למשוך.״
רובנו מושכים קצת יותר חזק כשאנו מרגישים שייכים. בשביל זה קיימת קהילה. בקהילה יהודית, כמו בכל קהילה, אף אחד לא מושך לבדו, וכל אדם נחוץ. חכמים אמרו זאת בפשטות: כל ישראל ערבים זה בזה.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
האלון ותפוח האדמה
איש עסקים נכבד רשם את בנו לאוניברסיטה מפורסמת. הוא עיין ברשימה הארוכה של הקורסים והזעיף פנים.
״האם הבן שלי חייב ללמוד את כולם?״ שאל את הדיקן. ״אפשר לקצר? הוא רוצה לסיים מהר.״
״בוודאי שהוא יכול ללמוד תכנית קצרה יותר״, אמר הדיקן. ״זה תלוי במה שהוא רוצה להיות.״
ואז הוסיף בחיוך: ״כשהקב״ה רוצה ליצור אלון, לוקח לו עשרים שנה. כדי ליצור תפוח אדמה, מספיקים לו חודשיים.״
הדברים החשובים ביותר בחיים, אופי, חוכמה, נשמה יהודית חזקה, אי אפשר למהר אותם. חינוך ילד אינו ספרינט, וגם לא הצמיחה שלנו. התורה מדברת על אדם ״כעץ שתול על פלגי מים״, שגדל לאט ובקביעות ונותן פרי בעתו.
כדאי לשאול את עצמנו מה אנחנו מגדלים: תפוח אדמה מהיר, או אלון שיעמוד דורות.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
סיפור על הברכיים
איש עסקים מצליח קבע לעצמו כלל להקדיש זמן בכל ערב כדי לקרוא לבתו הקטנה סיפור לפני השינה. זה היה החלק הטוב ביותר ביומה, וביומו.
בשבוע אחד היה עסוק במיוחד, בפגישות ובלילות מאוחרים במשרד. הוא לא רצה לאכזב אותה, ולכן חשב על פתרון. הוא הקליט סדרת סיפורים על קלטת, כדי שתוכל להאזין לקולו לפני השינה בכל ערב.
בערב שלמחרת ירדה הילדה הקטנה למטה, מחזיקה את הכרית שלה.
״אבא״, אמרה, ״אתה יכול בבקשה לקרוא לי סיפור?״
״אבל מתוקה, הקלטתי לך סיפור. הוא בקלטת.״
היא הביטה בו בעיניים רציניות. ״כן, אבא. אבל הטייפ לא יכול לקחת אותי על הברכיים ולתת לי חיבוק.״
הוא הניח את עבודתו, הרים אותה וקרא לה סיפור.
ילדים אינם מודדים אהבה בדקות של תוכן. הם מודדים אותה בנוכחות. חכמינו מלמדים שלתת למישהו את מלוא תשומת הלב הוא מגדולי החסדים. שולחן השבת הוא המקום שבו משפחות רבות מגלות זאת מחדש: טלפונים בצד, וכולם יחד.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
תגרמו לו להצמיא
איש מכירות צעיר היה מדוכא. הוא הפסיד עסקה חשובה שעבד עליה שבועות. הוא הלך אל מנהל המכירות שלו.
״אני מניח שזה רק מוכיח מה שאומרים״, נאנח. ״אפשר להוביל סוס למים, אבל אי אפשר לגרום לו לשתות.״
המנהל נענע בראשו בחביבות. ״בני, תן לי עצה. התפקיד שלך הוא לא לגרום לו לשתות. התפקיד שלך הוא לגרום לו להצמיא.״
הצעיר חשב על כך זמן רב. זה שינה את דרך עבודתו מאז. הוא הפסיק ללחוץ, והתחיל לשאול מה הלקוחות באמת רוצים.
כך גם בחינוך ילדינו, או כשאנחנו משתפים חבר במורשתנו. אי אפשר לכפות על אדם לאהוב שבת או תורה. אבל אפשר להראות לו כמה זה יפה ולתת לו לטעום חלה חמה, לשמוע ניגון, לראות נרות זוהרים. כשאנשים צמאים, הם מוצאים את דרכם אל המים בעצמם.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
כשאחים מתנהגים כאחים
שני אחים לא דיברו זה עם זה שנים. משהו עמד ביניהם מזמן, ואיש מהם לא רצה לעשות את הצעד הראשון.
יום אחד בא אביהם הקשיש לביקור. הוא התארח אצל אחד האחים. האחר, ששמע שאביו בעיר, בא לראות אותו. אבל כשנכנס, התעלם מאחיו לגמרי, כאילו לא היה שם.
הוא ניגש אל אביו וברך אותו בחום. הזקן הביט בו במבט ריק.
״אבא, אתה לא מכיר אותי?״ שאל הבן בהלם. ״אני בנך.״
״באמת?״ ענה האב בשקט. ״אם כך אתה בני רק מפני שאני מתארח אצל אחיך, ובכל זאת אתה מתייחס אליו כאל זר. כשתתנהגו זה לזה כאחים, אתנהג אני כאביכם.״
זה סיפור שאנו שומעים בימים הנוראים, כשאנו קוראים אל ה׳ ״אבינו מלכנו״. אנחנו מבקשים ממנו להתייחס אלינו כאב אוהב. אבל אב מרגיש כאב רק כשילדיו בשלום זה עם זה. אי אפשר להפריד בין הקשר שלנו עם הקב״ה לקשר שלנו זה עם זה.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
עין אחת על הכביש
מספרים שמשה דיין, הגנרל הישראלי המפורסם שחבש רטייה שחורה על עין אחת, נעצר פעם על מהירות מופרזת.
השוטר זיהה אותו מיד. "אלוף," אמר, "אדם כמוך צריך להיות דוגמה לכולם. אני חייב לתת לך דו"ח."
דיין הביט בו בשלווה. "שוטר, אתה רואה שיש לי רק עין אחת. אז תגיד לי, על מה עליי לשים אותה: על מד המהירות או על הכביש?"
תשובה מצחיקה, ובה לקח אמיתי. רבים מאיתנו נועצים עיניים במד המהירות, בכמה מהר אנחנו נוסעים ואיפה אנחנו עומדים ביחס לאחרים, ושוכחים להסתכל על הדרך שלפנינו.
גם איך מגיעים חשוב. אבל לאן מגיעים חשוב עוד יותר. כדאי מדי פעם להרים את העיניים ולשאול אם אנחנו בדרך למקום שאנחנו באמת רוצים להגיע אליו.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
הפיל והשרשרת הקטנה
ראיתם פעם פיל בקרקס? הוא שוקל כמה טונות, ובכל זאת הוא עומד בסבלנות, קשור בשרשרת דקה לכלונס עץ קטן. בצעד אחד הוא יכול לקרוע את השרשרת וללכת. למה הוא לא עושה זאת?
לפי המעשה, כשהפיל היה גור הוא נקשר באותה שרשרת בדיוק. הוא משך ומשך בכל כוחו הקטן, אבל הכלונס לא זז. אחרי ימים רבים של ניסיונות הוא ויתר.
ואז קרה משהו שקט. הפיל החליט שאי אפשר לשבור את השרשרת. הוא גדל והפך לענק, אבל הזיכרון של הכישלונות הראשונים נשאר איתו. הוא כבר לא בודק את השרשרת, כי הוא בטוח שהתשובה היא לא.
כמה מאיתנו קשורים לכלונס קטן כזה? משהו שניסינו כשהיינו צעירים או פחות מוכנים לא הצליח, והחלטנו שלעולם לא נוכל. אולי זה היה ללמוד להתפלל, לשמור שבת, לסלוח או להשתנות.
חכמינו מלמדים שאדם לעולם אינו זקן מדי כדי להתחיל, ואינו חלש מדי כדי לנסות שוב. משכו עוד פעם אחת בשרשרת. אולי אתם חזקים יותר ממה שאתם חושבים.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
אתה מכיר את המזמור, אני מכיר את הרועה
בקונצרט התבקש זמר מפורסם בעולם לשיר את מזמור כ"ג, "ה' רועי לא אחסר". הוא שר באופן נהדר. קולו נסק, כל צליל היה מושלם, והקהל קם על רגליו במחיאות כפיים רועמות.
אז קם יהודי זקן מאחור. לא היה לו קול מלוטש. הקול היה צרוד ושבור, והוא מעד בכמה מילים. אבל כשאמר את המזמור, אנשים התחילו לבכות. עד הסוף כל האולם בכה.
אחר כך ניגש אליו הזמר, מבולבל. "אני לא מבין," אמר. "שרתי יפה והם מחאו כפיים. אתה אמרת אותו והם בכו. מה ההבדל?"
הזקן חייך בעדינות. "פשוט," אמר, "אתה מכיר את המזמור. אני מכיר את הרועה."
התפילה שלנו לא צריכה קול יפה או הגייה מושלמת. מה שפותח לבבות, שלנו ושל אחרים, הוא עד כמה אנחנו מרגישים קרובים למי שאנחנו מדברים אליו. כשמתפללים כמו ילד שמדבר עם הורה אוהב, גם כמה מילים פשוטות מגיעות עד השמיים.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
הבעל החירש והאישה העיוורת
מסופר על זוג שחי שנים רבות באושר, אף שלכאורה לא התאימו זה לזה.
הבעל לא היה יפה תואר, ואשתו הייתה אישה חדת לשון שהתלוננה מבוקר עד ערב. אבל האישה הייתה עיוורת, והבעל חירש. היא דמיינה לצידה גבר גבוה ונאה. וכל פעם שהתלוננה, הוא דמיין שהיא אומרת לו משהו מתוק.
יום אחד קרא הבעל על רופא שמרפא אפילו את הליקויים הקשים ביותר. "בוא נלך," הסכימו. "למה לחיות עם פחות ממה שאפשר?"
הניתוחים הצליחו לחלוטין. הבעל שמע, והאישה ראתה.
ותוך שבועות נישואיהם התפרקו. היא ראתה את הבעל שנישאה לו באמת, והוא שמע סוף סוף מה היא אמרה באמת.
המעשה הוא חיוך עם נקודה רצינית. לעתים קרובות אנחנו חושבים, "לו רק המצב שלי היה אחר, הכול היה טוב יותר." אבל החיים לא תמיד משתפרים כששינינו נסיבות. הקדוש ברוך הוא נתן לכל אחד מאיתנו כוחות וחולשות מסוימים. העבודה שלנו היא להפיק את המיטב ממה שיש, ולהביט באהדה על האנשים סביבנו, על חסרונותיהם ועל מעלותיהם.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
הבית האחרון שבנה
משה היה בנאי מומחה. כל מה שבנה עמד איתן וחזק, ואנשים באו מרחוק להתפעל מעבודתו.
כשהגיע זמנו לצאת לפנסיה, אמר למעסיקו, הקבלן, שהוא מצפה לחופשה ארוכה ומגיעה עם אשתו. אבל בשבוע האחרון בא אליו הקבלן עם בקשה אחת נוספת. ”עוד בית אחד, משה. אין אדם שאני סומך עליו כמוך.“
משה הסכים, אבל לבו כבר היה בחופשה. בפעם הראשונה בחייו קיצר פינות. הוא מדד בלי דיוק, השתמש בחומרים גרועים ומיהר לסיים. הבית שהקים היה מלא סדקים וחריקות, כזה שלא יחזיק מעמד בסערה.
כשהבית היה מוכן, לחץ הקבלן את ידו. ”משה, נתת לי שנים של עבודה נפלאה. הבית הזה הוא המתנה שלי בשבילך.“ והושיט לו את המפתח.
משה בנה את ביתו שלו.
חז״ל מלמדים שהדרך שבה אנו נוהגים באחרים חוזרת אלינו. הטיפול שאנו נותנים להורינו, למשפחתנו ולקהילתנו הוא הבית שבו נגור יום אחד.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
החתול על הגג
פיל מעולם לא לקח יום חופש. הוא טיפל באמו הקשישה ובחתול האהוב שלו, ולבסוף שכנעה אותו משפחתו לצאת לחופשה ארוכה. אחיו הבטיח לשמור על שניהם.
ביום הראשון התקשר פיל לשאול על החתול. ”אני כל כך מצטער,“ אמר אחיו. ”החתול מת. הוא רץ לכביש.“
פיל היה שבור. ”אתה חייב ללמוד איך לספר חדשות רעות,“ אמר. ”יכולת להכין אותי. קודם אתה אומר: ׳החתול על הגג׳. למחרת: ׳קשה לנו להוריד את החתול׳. ואחרי יום: ׳מצטער, הוא נפל׳. ככה הייתי יודע שמשהו מגיע.“
האח התנצל והבטיח להשתפר.
”ועכשיו,“ אמר פיל, ”מה שלום אמא?“
הייתה שתיקה ארוכה. ”ובכן,“ אמר האח, ”אמא על הגג.“
המסר: טוב לב חשוב, וגם בהירות. אם אנו זהירים כל כך שלא לדבר ישירות עד שאיש לא מבין אותנו, איננו עוזרים לאיש. דברו ברכות, אבל דברו בכנות.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
שתי היודים
ילד קטן התחיל ללמוד חומש בחדר. הוא למד ששתי אותיות יו״ד כתובות יחד הן שמו הקדוש של הקב״ה, ולכן בכל פעם שראה אותן אמר ”השם“.
יום אחד, בקריאה בקול, סיים כל פסוק במילה ”השם“. המלמד עצר אותו. ”למה אתה אומר כך?“
הילד הצביע. ”תראה, רבי. בסוף כל פסוק יש שתי יודים!“ הוא ראה את שתי הנקודות, כמו נקודתיים, המסמנות את סוף הפסוק.
המלמד חייך. הנקודות האלה אינן שם ה׳, הסביר, אבל הילד הבחין בדבר נפלא. יו״ד יכולה גם לרמוז ליהודי. כששני יהודים עומדים זה לצד זה, כחברים וכשווים, שורה ביניהם השכינה. אבל כשאחד עומד מעל השני ומסתכל עליו מלמעלה, שתי היודים הן סוף פסוק בלבד. האור נפסק.
הסיפור מסופר במסורת החסידית, לעתים בשם רבי נפתלי מרופשיץ, שלימד שבמקום שיש אחדות אמיתית, שם נמצא ה׳.
מקור: A story told in Chassidic tradition
כותבים על החול, חורטים באבן
שני חברים צעדו במדבר. בדרך התחילו להתווכח, ואחד מהם סטר לשני על הפנים.
זה שקיבל את הסטירה לא אמר דבר. הוא כרע וכתב על החול: ”היום חברי הטוב ביותר היכה אותי.“
הם המשיכו ללכת עד שהגיעו לנווה מדבר ונכנסו להתרחץ. החבר שקיבל את הסטירה נתקע בבוץ והחל לטבוע. החבר השני משך אותו החוצה והציל את חייו.
כשהתאושש, לקח אבן וחרט עליה: ”היום חברי הטוב ביותר הציל את חיי.“
החבר שהיכה שאל: ”למה את הראשון כתבת על החול ואת השני חרטת באבן?“
ענה: ”כשמישהו פוגע בנו, צריך לכתוב על החול, שם רוחות הסליחה ימחו את הכתוב. אבל כשמישהו עושה לנו טוב, צריך לחרוט באבן, שם שום רוח לא תמחק.“
התורה מצווה אותנו לאהוב את הזולת ולא לנטור. הסיפור מראה איך: לתת לפגיעות להיעלם, ולזכור את הטוב.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
הנער עם הספרים
ביום שישי אחד שם תלמיד כיתה ט׳ לב לחבר לכיתה בשם קייל, הולך הביתה עם כל ספריו בידיו. ”איזה חנון,“ חשב, והמשיך ללכת.
ואז ראה קבוצת נערים מפילים את הספרים מידיו של קייל ומפילים אותו לעפר. משקפיו עפו אל הדשא. התלמיד ראה את העצב בעיניו של קייל, רץ אליו, עזר לו למצוא את משקפיו ואסף את הספרים. הם שוחחו כל הדרך הביתה. קייל התגלה כאדם מצחיק וטוב לב, והשניים הפכו לחברים הטובים ביותר.
שנים אחר כך, בטקס סיום הלימודים, עמד קייל כתלמיד המצטיין לשאת את נאומו. הוא הודה להוריו ולמוריו, ואז אמר שהמתנה הטובה ביותר היא להיות חבר. הוא סיפר על היום שבו נפגשו. הוא תכנן לשים קץ לחייו באותו סוף שבוע, ולכן אסף את חפציו הביתה. נער טוב לב אחד, שפשוט עצר לעזור, שינה את דעתו.
החבר הביט בו בתדהמה. הוא מעולם לא ידע.
הסיפור מזכיר שמעשה טוב קטן יכול לשנות חיים, ושלעתים רחוקות אנחנו יודעים כמה הוא חשוב. חז״ל אומרים שהמציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא. לפעמים זה מתחיל בעצירה קטנה כדי לעזור.
אם אתם או אדם יקר לכם מתקשים, אנא פנו למישהו שאתם סומכים עליו. הרב תמיד כאן להקשיב.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
הלבנה והג׳גואר
מנהל צעיר ומצליח נסע בשכונה שקטה בג׳גואר החדש שלו, קצת מהר מדי. הוא הביט לראות אם ילדים קופצים מבין מכוניות חונות. לא הופיע אף ילד. ואז פתאום לבנה התנפצה בדלת הצדדית.
הוא עצר בחריקה, נסע לאחור וקפץ החוצה. הוא תפס את הילד הראשון שראה והצמיד אותו למכונית. ”מה אתה עושה? זו מכונית חדשה, והלבנה הזאת תעלה הון!“
”בבקשה, אדוני, אני מצטער,“ אמר הילד ודמעות על לחייו. ”לא ידעתי מה לעשות. אף אחד לא עצר.“ הוא הצביע. ”זה אחי. הוא התגלגל מהמדרכה ונפל מכיסא הגלגלים, ואני לא מצליח להרים אותו. בבקשה, תוכל לעזור?“
האיש בלע רוק. הוא הרים את אחי הילד חזרה לכיסא, ניגב את שפשופיו במטפחת וודא שהוא בסדר. ”תודה, וה׳ יברך אותך,“ אמר הילד.
האיש הביט בהם הולכים הביתה. הייתה זו הליכה ארוכה ואיטית בחזרה אל מכוניתו. הוא לעולם לא תיקן את הפגם. הוא הזכיר לו לא לעבור בחיים מהר כל כך עד שמישהו צריך לזרוק לבנה כדי למשוך את תשומת לבו.
לפעמים הקב״ה לוחש לנו. כשאיננו מקשיבים, ייתכן שנשמע אותו בקול חזק יותר.
מקור: A well-known story; its details cannot be confirmed
שופר לילדים
הסיפור הזה מסופר מדי שנה לפני ראש השנה. זהו סיפור קשה, והוא מסופר בכבוד רב.
מספרים שבערב ראש השנה באושוויץ ישבה קבוצת ילדים יהודים מכורבלים בצריף ולחשה. הם ידעו מה מצפה להם. אחד מהם, אולי בן שמונה בלבד, אמר: ”מחר ראש השנה. אנחנו חייבים לשמוע שופר לפני שיהיה מאוחר.“
הודעה הועברה בסתר לצריף הגברים, שם הצליח רב להסתיר שופר. למחרת בבוקר, בסיכון רב, בא הרב ותקע בו לילדים.
כשהקול האחרון שכך, אמר אחד הילדים: ”רבי, אנחנו רוצים שתדע שנמות כשאנו מאמינים בה׳.“
הסיפור מסופר אך בלי שמות ותאריכים, ואיננו יכולים לאמת אותו. הוא מסופר כדי להזכיר לנו את אמונתם הטהורה של ילדי ישראל, ושל ההורים והמורים שנתנו להם אותה. יהיה אשר יהיה מה שכל אחד מאיתנו מאמין, אנו מתבקשים להקשיב לשופר ולזכור.
השראה
לקחת בחזרה את מה ששלך
הרב זלמן גולדשטיין מספר את הסיפור הזה על מכירת עיזבון במונסי, ניו יורק.
נכנסתי למכירת עיזבון. בעלת הבית הייתה אישה מבוגרת, וילדיה ניהלו את המכירה. באמצע החדר עמדו צלחת מצות מקרמיקה ושני פמוטי פליז. לא שמתי לב אליהם במיוחד באותו רגע. התחלתי להרגיש עצב: כל החפצים האלה היו חמישים או שישים שנות זיכרונות, פרושים עכשיו לעיני כול, לכל מי שרוצה לראות ולקנות. בסוף מצאתי משהו לקנות רק כדי לשמח את בעלי הבית. בדרך החוצה, האישה המבוגרת, בעלת הבית, איחלה לי "גוט שבת".
ברגע שיצאתי, הבנתי שהחמצתי הזדמנות. לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הפמוטים האלה. עצרתי במאפייה וקניתי חלה טרייה ובקבוק יין, אספתי את הילדים מבית הספר וסיפרתי להם על המשימה. חזרנו. איזו הקלה! הפמוטים עדיין היו שם. מצאתי את האישה המבוגרת ושאלתי אותה אם הפמוטים למכירה. "שמונה דולר לזוג." "סגור."
הבן ניגש לשולחן, לקח את הפמוטים והניח אותם בידיי. "בבקשה!" החזקתי אותם, והילדים שלי עוקבים אחרי כל תנועה שלי. אז פניתי אל האם, הבטתי בעיניה ברכות ואמרתי: "את יודעת למה חזרתי את כל הדרך וקניתי את הפמוטים האלה?"
"לא."
"חזרתי יחד עם הילדים שלי כדי לקנות אותם ממך, כדי שנוכל להחזיר אותם לך. אנחנו רוצים שהפמוטים האלה יישארו בחדר האוכל שלך וימשיכו להאיר את הבית שלך בכל ליל שבת ובכל ליל חג."
דמעות עלו בעיניה. גם בעיניי, מיד אחר כך. בתנו הינדי נתנה לה את השקית עם הנרות וכוסיות הזכוכית. מוישי נתן לה את החלה. חנה נתנה לה את היין. הבן והבת של האישה קפאו במקומם, וגם בעיניהם עלו דמעות. "פעם הדלקנו את אלה, לפני שנים," הם אמרו. "עשינו את זה כל ליל שבת." היו שם חיבוקים ודמעות ביניהם. היא קיבלה את המתנה שלנו בחום, והבטיחה לנו שהיא "כבר יודעת את הברכה".
מוסר ההשכל: כשאתה נותן ליהודי נר שבת, אתה לא נותן לו שום דבר חדש. אתה מחזיר לו את הנרות שלו עצמו. כשאתה לוקח זוג תפילין ומניח אותן, הן כבר שלך; הן במשפחה שלך כבר מאה דורות. כשאתה הולך לבית הכנסת, אתה פשוט הולך הביתה. כשאתה מדבר עם ה׳ בתפילה, אתה מדבר עם אבא שלך. כשאתה לומד תורה או חוגג שבת, אתה לא מנסה משהו חדש, איזו "פעילות דתית". אתה לוקח בחזרה את מה שכבר שלך. אתה תובע מחדש את זכות הבכורה שלך.
מקור: "A Strange Estate Sale Transaction" by Rabbi Zalman Goldstein
האתרוג של רבי אריה לוין
רבי אריה לוין זצ״ל נודע כצדיק ירושלמי. הוא היה ידוע בהקפדתו הדקדקנית על כל אחת מהמצוות, ובחמלתו העצומה לכל אדם.
יומיים לפני סוכות הלך לשכונת גאולה בירושלים לבחור את ארבעת המינים שלו. השמועה התפשטה מיד שהצדיק הגדול רבי אריה עומד ברחוב מול שולחן ארוך ובוחר את המינים שלו, וקהל גדול התאסף סביבו. הרי התורה קוראת לאתרוג "פרי עץ הדר", ומאחר שנצטווינו להדר במצוות, יהודים שומרי מצוות מקפידים במיוחד לקנות את האתרוג היפה והמהודר ביותר שהם יכולים.
כולם רצו לראות לפי אילו אמות מידה יבחר הצדיק הגדול את האתרוג שלו. לתדהמת הקהל, רבי אריה הביט באתרוג אחד והניח אותו, לקח אתרוג שני ובחן אותו, ואז חזר לראשון וקנה אותו, יחד עם שלושת המינים האחרים. כל העסקה ארכה פחות מחמש דקות.
הקהל המאוכזב התפזר במהירות, בדמיינו שלרב הגדול ודאי הייתה פגישה דחופה מאוד. אדם אחד החליט ללכת אחרי רבי אריה כדי לראות לאן בדיוק הוא הולך. "מה יכול להיות חשוב יותר מבחירת אתרוג יום לפני סוכות?" חשב הירושלמי הזה לעצמו. רבי אריה נכנס לבית אבות. האיש חיכה בחוץ, וכעבור תשעים דקות יצא החכם הגדול.
הירושלמי ניגש אליו. "כבוד הרב," אמר, "אל נא יחשוב אותי לחצוף, אבל אני משתוקק ללמוד דבר תורה, ולכן אני שואל: המצווה הגדולה של סוכות כוללת נענוע של אתרוג מהודר. אני בטוח שביקור זקנים בבית האבות הוא גם מצווה חשובה, אבל הם יהיו שם בסוכות וגם אחריו. קניית האתרוג היא הזדמנות של פעם בשנה. הייתי מצפה שכבוד הרב יקדיש קצת יותר זמן לבחירת האתרוג שלו."
רבי אריה לקח את ידו של השואל בידו וחייך באהבה. "ידידי היקר," אמר, "יש שתי מצוות שבהן התורה משתמשת במילה הידור. האחת היא מצוות האתרוג היפה, פרי עץ הדר (ויקרא כ״ג, מ). השנייה היא כיבוד פני זקן, והדרת פני זקן (ויקרא י״ט, לב). אבל האתרוג הוא חפץ, והזקן הוא בן אדם, לא פרי. לכן אני מאמין שצריך להקדיש הרבה יותר זמן להידור המצווה שעניינה בן אדם מאשר לזו שעניינה פרי.
כיתת המצטיינים שלא הייתה
ג'ני אייבי, שזה עתה סיימה את לימודי ההוראה, קיבלה עבודה כמורה להיסטוריה בתיכון בשכונה קשה בעיר. להפתעתה, היא קיבלה את כיתת המצטיינים.
כשהתלמידים נכנסו ביום הראשון ללימודים עם גישה מתריסה, היא הניחה שהם כועסים על שהוצמדה להם מורה מתחילה. היא החליטה להתייחס אליהם בכבוד המגיע להם, ואמרה להם איזה כבוד זה בשבילה ללמד את כיתת המצטיינים.
היא הקדישה את כל השיעור הראשון לבקשת הדרכתם: מה הם לא אוהבים בהיסטוריה? בזמן שהתלמידים שיתפו במה שמציק להם, ג'ני רשמה הערות בקפידה. באותו ערב הלכה הביתה ובנתה את האסטרטגיה שלה. בשיעורים שלה לא יהיו רשימות של שמות, מקומות ותאריכים, ולא מבחנים אמריקאיים או מבחני השלמה. היא תלמד היסטוריה עם קשר לאירועי השעה, ותחקור את לבם ומוחם של האנשים האמיתיים שחיו לפני כל השנים האלה.
התלמידים נענו למאמציה ושגשגו בכיתתה. הדיונים היו ערים, הנושאים מרתקים והאווירה קלילה. השיעורים שלה היו כה מהנים שהתלמידים ציפו להם כל היום. הם היו כל כך נלהבים שהשתתפו בתחרויות ארציות והביאו הביתה גביע. הימים והחודשים חלפו כל כך מהר שהיא לא האמינה שסוף השנה כבר הגיע.
ביום האחרון של השנה שיבח המנהל את עבודתה עם כיתת המתקשים. ג'ני התבלבלה. אף אחת מהכיתות שלה לא הייתה כיתת מתקשים; כולן היו כיתות מצטיינים. המנהל ציין ששיעור ההיסטוריה שלה בשעה א' היה כיתת מתקשים, אבל ג'ני הראתה למנהל את העותק שלה של רשימת הכיתה, ובראשה הייתה מסומנת בבירור המילה "מצטיינים". שניהם היו בהלם. ג'ני באמת לא ידעה שהיא מלמדת כיתת מתקשים. היא התייחסה אליהם כאל כיתת מצטיינים, והם עמדו באתגר.
ג'ני למדה באותו יום שיעור שלא מלמדים לעולם בלימודי הוראה. אין דבר כזה תלמיד מתקשה. הכול תלוי באיך שמתייחסים אליהם. התייחסו אליהם כאל מצטיינים, והם ימצאו את ההצטיינות שלהם.
הסוכה הראשונה של הרב זקס
הרב יונתן זקס כותב: אני זוכר כשבניתי את הסוכה הראשונה שלי. זה כמעט נגמר באסון. כך זה קרה. אשתי ואני היינו נשואים טריים וזה עתה התמקמנו בביתנו החדש.
בוקר אחד, ביציאה מבית הכנסת, אמר לי חבר: "אני בדרך למחסן העצים המקומי לקנות עץ לבניית סוכה. רוצה לבוא איתי?" בשמחה אמרתי כן. לא הייתה לנו מכונית, ותהיתי איך אקנה ואוביל הביתה חומרים לבניית סוכה. ההצעה הייתה משמיים. חזרנו לביתו לקחת את רשימת הדברים שהיה צריך. ההבדל בינינו לא יכול היה להיות גדול יותר. חברי, שלימים נעשה לאחד מגדולי הרבנים של יהדות אנגליה, היה מאורגן להפליא. הוא הכין תוכניות אדריכליות לדירת הארעי שלו. היא הייתה אמורה להיות מבנה עצמאי עם חלונות ודלת, ונדרשה לה מיומנות נגרות ניכרת. הוא הכין רשימה ארוכה ומדויקת של חומרים והיה מוכן להתחיל.
אני הייתי נבוך. לא היה לי מושג איך בונים משהו, קל וחומר סוכה. בבית הספר תמיד הייתי האחרון בכיתה בנגרות, ובענייני מעשה, החלפת נורה הייתה גבול יכולתי. בענווה נכנסתי אחריו למכונית, בתקווה שיבוא רעיון. במחסן העצים הוא דקלם את רשימתו וסיים עם ערמה מרשימה של קורות וקרשים וצירים וברגים. אני הסתפקתי ברשימה מאולתרת: כמה לוחות סיבית, כמה תמוכות עץ ושקית מסמרים.
הלכנו איש לביתו והתחלנו לדפוק בפטיש. לפני תחילת החג ביקרנו זה אצל זה לראות את התוצאות. שלו הייתה יפהפייה, בית קיץ שבו כל אחד יכול היה לעמוד בשלוות נפש בנדודים במדבר. שלנו הייתה צנועה בכל קנה מידה. חיברתי את לוחות הסיבית לקורות ליצירת שלושה קירות מרובעים, מסמרתי אותם זה לזה והשענתי אותם על הקיר האחורי של הבית. זה נראה כמו ארגז אריזה גדול. היה חור בשביל דלת.
החג הגיע, וכמו להכעיס, בלילה השני הייתה סערה. הרוח ייללה והתגברה לסופה. בבית הכנסת למחרת בבוקר ישב חברי מדוכדך. הסוכה שלו קרסה. "מה קרה לשלך?" שאל. "היא עדיין עומדת," אמרתי. הוא בקושי האמין. הסוכה המשוכללת שלו התהפכה, ואילו הצריף המאולתר שלי שרד. "אני חייב לבוא לראות אותה," אמר. "אני לא מבין איך סוכה כלשהי יכלה להישאר עומדת אחרי הסערה הזאת."
הלכנו יחד לביתי לחקור את התעלומה. מהר מצאנו את התשובה. בניגוד לשלו, הסוכה שלנו לא עמדה לבדה. היו לה שלושה קירות, ובמקום הרביעי השענו אותה על הבית. כדי שלא תקרוס, חיברתי פינה אחת לקיר הבית במסמר יחיד, והמסמר הזה הוא שהחזיק מעמד בסערה.
חברי צחק ואמר: "עכשיו אני מבין את משמעות הסוכות. אפשר לתכנן ולבנות את המבנה המשוכלל ביותר, אבל אם הוא לא מחובר למשהו יציב, יום אחד תבוא הרוח ותפיל אותו. או שאפשר לבנות מחסה מאולתר שנראה שברירי, וכנראה גם הוא כזה. אבל אם הוא מחובר, ולו בנקודה אחת, למשהו שאינו זז, הוא יחזיק מעמד בסערה הקשה ביותר." והוא הביט במסמר שבפינה בחיוך שלא שכחתי מעולם ואמר: "המסמר הזה הוא אמונה."
הזכוכית השבורה והאור הנצחי
ראש ישיבה מירושלים נסע לאיטליה לפתוח לבבות וכיסים. הוא נכנס לביתו של יהודי עשיר במילאנו ועמד נדהם מול הפאר שלפניו. הוא ביקר בבתים עשירים רבים, אבל טעם טוב כזה לא ראה מעולם. נברשות בדולח נתלו מהתקרה, רצפת השיש הייתה מכוסה בשטיחים אמנותיים, ושולחן הסלון היה ערוך בכלים משובחים.
ואז הבחין בדבר מוזר. בארון זכוכית עמדה חנוכייה מפוארת מכסף, ומתחתיה קופסה ובה זכוכית שבורה. איך מתיישבת זכוכית שבורה עם כל הפאר הזה? האיש סיפר לו:
"נולדתי למשפחה חסידית. למדתי בישיבה וקיבלתי חינוך מעולה. כל המשפחה התפרנסה מעושרו של סבי, שניהל מפעל משגשג במילאנו, והחיים היו נפלאים. יום אחד הגיע מכתב מסבי. הזקנה משיגה אותו, כתב, וביקש שאבוא לעזור לו בעסק לפני שיהיה מאוחר מדי. המשפחה התפרנסה מהעסק הזה, ולכן נאלצו הוריי להוציא אותי מהישיבה. נמשכתי לניהול המפעל, והצלחתי מאוד. בתוך שנתיים נכנסתי לנעליו של סבי והרחבתי את העסק. אבל לאט לאט שכחתי את החינוך שקיבלתי.
"יום אחד חלף זמן התפילה ולא הלכתי לבית הכנסת; בפעם אחרת נרדמתי מרוב עייפות בלי להתפלל ערבית; ובוקר אחד לא מצאתי זמן להוציא את התפילין מהתיק. השנים חלפו. חיפשתי אישה שתתאים למעמדי החברתי. גם היא באה מבית יהודי, אבל לא התעניינה במסורת. זה היה החינוך שנתנו, או לא נתנו, לילדינו.
"ערב אחד חזרתי מהמשרד וראיתי קבוצת ילדים יהודים ברחוב. באמצע עמד ילד בכיפה והתייפח: 'מה אגיד לאבא? מה אסביר לאבא? אבא יכעס כל כך.' שאלתי את הילד מה קרה. הוא אמר שהלילה הוא הנר הראשון של חנוכה. אביו שלח אותו לקנות בקבוק שמן זית. במרוצתו הביתה נפל הבקבוק ונשבר, ועכשיו הוא מפחד מתגובת אביו. האב היה אדם עני ומדוכא, והילד פחד שיאשימו אותו. כמובן, הוצאתי מיד את הארנק, נתתי לו די כסף לקנות בקבוק שמן אחר, והלכתי הביתה.
"ניסיתי להמשיך בשגרה, אבל בכיו של הילד לא נתן לי מנוח. 'מה אגיד לאבא?' גם אני מזדקן; בקרוב ילדיי יקימו בתים משלהם. מה אגיד לאבי, ולאבי שבשמיים? האם דורות של מסירות לחיים יהודיים ייפסקו וייגמרו משום שהייתי שקוע בהצלחה חומרית? הכאב הציף אותי. בפעם הראשונה זה עשרות שנים הלכתי לחנות וקניתי בקבוק שמן זית להדלקת נרות חנוכה. אספתי את המשפחה, טיגנתי לביבות וסיפרתי את סיפור הנס.
"ואז עשיתי עוד דבר. חזרתי למקום שבו עמדו הילדים וטאטאתי את הזכוכית השבורה מהרצפה. עטפתי את השברים בעיתון והנחתי אותם על שולחני. בכל יום אני נזכר איך הכול התחיל. בכל יום אני רואה במו עיניי ששברים מכוערים, חדים ושבורים יכולים לבנות אור נצחי."
מלחמת יום הכיפורים השאירה אחריה שבר וצלקת. וכך כל קדוש, כל נשמה שבורה, כל פך שמן חנוכה טהור שנופץ. אבל אנחנו לוקחים את הכאב הזה ובעזרתו מחזקים, ושוב מחזקים, את בניין עמנו. הקב"ה ודאי יראה את מסירות נפשנו בהמשך קיומו של עם ישראל, ויפתח לכולנו את ספר החיים בגאולה השלמה והנצחית.
כוחה של אכפתיות
היה ילד בשם ג'רלד וולפה שגר בבוסטון. כשהיה בן אחת-עשרה מת אביו בפתאומיות, וזה שינה כל חלק בחייו. אמו, אלמנה צעירה, נאלצה לצלול מיד לעולם העבודה כדי לפרנס את עצמה ואת בנה הקטן. היא נעשתה מלצרית, בשעות ארוכות ומתישות. ג'רלד התגעגע לאביו יומם ולילה, אבל נאלץ להסתיר את כאבו ודמעותיו למען אמו. היא נשאה את משאה שלה, והוא לא רצה להוסיף על צערה בשיתוף אובדנו.
בגלל שעות עבודתה, אמו של ג'רלד ישנה כשהתחיל את יומו. הלימודים התחילו ב-8:30, אבל ג'רלד התעורר כל בוקר ב-5:30. ההליכה לבית הספר הייתה ארוכה, ובדרך עצר בבית הכנסת, שעמד באמצע מסלולו. שם, בכל בוקר, הצטרף לתפילת שחרית כדי לומר קדיש, תפילת האבל.
אחרי השבוע הראשון של סדר היום הזה קרה דבר יוצא דופן. השמש של בית הכנסת החל להופיע ליד דלת ביתו של ג'רלד בדיוק כשיצא להליכתו לבית הכנסת. זה היה מוזר, כי השמש לא היה אדם צעיר, ובשבוע הקודם הבחין ג'רלד שהוא מגיע למניין במכונית שנהג בה אחד המתפללים. עכשיו, בכל בוקר, הוא נראה חולף ברגל ליד ביתו של ג'רלד בדיוק כשג'רלד יצא לבית הכנסת ולבית הספר. השמש הסביר: "הבית שלך בדרך לבית הכנסת. אני צריך ללכת בדרך הזאת, וחשבתי שיהיה נחמד שתהיה לי חברה. כך אני לא צריך ללכת לבד."
בכל בוקר הוא היה שם. הם צעדו בקור הקפוא של החורף ובחום הקיץ. בכל בוקר היה עוד סיפור על העם היהודי, על הסידור, על שאלות האמונה. השמש הקשיב לצערו של ג'רלד ושיקף בשקט את המסורת שמתמודדת עם צער כפי שהיא מתמודדת עם שמחה. הוא החזיק את ידו של ג'רלד כשחצו צמתים סואנים, ואחרי כמה שבועות החזיק את ידו לאורך כל הדרך. ג'רלד ישב לידו בבית הכנסת, והוא הקשיב, ולימד, וחיבק, ומילא חלל שקרע את לבו ונשמתו של ג'רלד.
חלפו שנים, והם שמרו על קשר בטלפון ובמכתבים. השמש היה בשנות התשעים לחייו. יום אחד חזר ג'רלד לבקר בבוסטון עם אשתו ותינוקם הקטן. הוא רצה שהשמש יראה את התינוק, ולכן התקשר וביקש ממנו לבוא לבית שלידו עבר כל כך הרבה פעמים. הוא הסכים, אבל אמר שאינו יכול ללכת ברגל; האם ג'רלד יוכל לאסוף אותו במכונית?
ג'רלד הבין שמעולם לא ידע היכן גר השמש, ולכן ביקש הוראות הגעה ויצא לדרך. הנסיעה הייתה ארוכה ומסובכת. ביתו היה רחוק מאוד. ג'רלד נהג בדמעות כשהבין מה עשה השמש. בכל בוקר צעד השמש קילומטרים רבים עד ביתו של ג'רלד כדי שהילד לא יצטרך להיות לבד. ביתו של ג'רלד כלל לא היה בדרך לבית הכנסת; הוא היה לגמרי מחוץ לדרכו.
השמש התעלה מעל טבעו, כמו אברהם ושרה. הוא גרם לג'רלד להרגיש שג'רלד עוזר לו בחברתו, כשהאמת הייתה הפוכה. השמש ידע על בדידותו של הילד, ולא רצה שיומו של ג'רלד יתחיל לבד.
הם נפגשו והתחבקו ובכו. השמש החזיק את בנו של ג'רלד. בני המשפחה עמדו והביטו; כולם בכו. כל אחד מהם הכיר את סיפורם.
העירייה שילמה
בישראל חי אינסטלטור אגדי, הידוע בידי הזהב ובלב הזהב שלו. אשתו שכנעה אותו שהגיע הזמן לעזוב את הדירה ולבנות בית עם גינה, שהנכדים יוכלו לבוא אליו. הוא קנה מגרש, שכר קבלן והשווה הצעות מחיר לחומרים, אבל לפני שהזמין משהו קיבל טלפון: כל החומרים כבר סופקו, על ידי חברה לחומרי בניין!
כועס, הלך למשרדם. שם סיפר לו הבעלים סיפור.
לפני שנים הייתה אלמנה צעירה עם כמה ילדים, ובביתה הייתה נזילה נוראה. היא התקשרה לאינסטלטור, שאמר לה שזו עבודה גדולה: צריך להיכנס לקירות, להרוס קירות; זה יהיה די יקר. היא אמרה שתדבר עם העובדת הסוציאלית שלה ותברר אם אולי העירייה תשלם. היא הלכה לעירייה, ושם צחקו עליה. לבה נשבר; צרות המשפחה הוכפלו בגלל הבית הדולף, ולא היה להם למי לפנות.
ואז יום אחד חזרה הביתה ומצאה את האינסטלטור כבר באמצע העבודה. הקירות היו פתוחים, צינורות יצאו ונכנסו. הילדים עמדו והביטו בפועלים, כדרך ילדים. הכול נעשה מהר וביעילות, הכול חדש ונוצץ, אפילו שכבת צבע טרייה על הקירות. "מה זה? איך אשלם על זה?" האינסטלטור אמר: "אה, זה כבר שולם. העירייה משלמת על זה." הילדים, שכבר לא היו כל כך קטנים, הבינו מי זו "העירייה".
הבעלים פנה לאינסטלטור: "האלמנה הייתה אמא שלי. הילדים שהביטו בך עובד היו אחי ואני. בגלל זה שלחתי לך את החומרים. זה כבר שולם. 'העירייה' שילמה."
הגרנד סלאם של שעיה
בדינר התרמה של "חוש", בית ספר בברוקלין לילדים יהודים עם לקויות למידה, נשא אביו של אחד הילדים נאום שאיש מהנוכחים לא ישכח.
אחרי שהילל את בית הספר ואת צוותו המסור, קרא: "איפה השלמות בבני שעיה? כל מה שה' עושה, עשוי בשלמות. אבל ילדי אינו יכול להבין דברים כמו ילדים אחרים. ילדי אינו יכול לזכור עובדות ומספרים כמו ילדים אחרים. איפה השלמות של ה'?" הקהל נדהם מהשאלה, כאב את ייסורי האב, ונאלם מדבריו הנוקבים.
"אני מאמין," ענה האב, "שכשה' מביא לעולם ילד כזה, השלמות שהוא מבקש היא באופן שבו אנשים מגיבים לילד הזה." ואז סיפר את הסיפור הזה על בנו.
שעיה לומד ב"חוש" במשך השבוע ובישיבה לבנים בימי ראשון. אחר צהריים אחד של יום ראשון הגיעו שעיה ואביו לישיבה כשחבריו לכיתה שיחקו בייסבול. בדרכם למגרש שאל שעיה: "אתה חושב שתוכל להכניס אותי למשחק?" אביו של שעיה ידע שבנו אינו ספורטיבי כלל, ושרוב הילדים לא ירצו אותו בקבוצתם. אבל הוא גם הבין שאם בנו ייבחר, זה ייתן לו תחושת שייכות מנחמת. ולכן ניגש לאחד הילדים במגרש ושאל: "אתה חושב ששעיה שלי יוכל להיכנס למשחק?"
הילד הביט סביבו וחיפש הכוונה מחבריו לקבוצה. משלא קיבל, לקח את העניין לידיו: "אנחנו מפסידים בשישה ריצות והמשחק כבר בסיבוב השמיני. אני מניח שהוא יכול להיות בקבוצה שלנו, וננסה לשלוח אותו לחבוט בסיבוב התשיעי." אביו של שעיה היה מאושר, ושעיה חייך חיוך רחב. אמרו לשעיה ללבוש כפפה ולצאת לשדה המרכז הקצר.
בחצי השני של הסיבוב השמיני צברה קבוצתו של שעיה כמה ריצות, אבל עדיין פיגרה בשלוש. בחצי השני של הסיבוב התשיעי הם צברו שוב, ועכשיו, עם שני פסולים, בסיסים מלאים וריצות הניצחון על הבסיסים, הגיע תורו של שעיה לחבוט. האם הקבוצה באמת תיתן לשעיה לחבוט עכשיו ותוותר על הסיכוי לנצח? למרבה ההפתעה, אמרו לשעיה לקחת מחבט ולנסות לחבוט. כולם ידעו שזה כמעט בלתי אפשרי; שעיה אפילו לא ידע להחזיק נכון את המחבט, קל וחומר לחבוט בו.
כששעיה ניגש לעמדת החבטה, הזורק התקרב כמה צעדים כדי לזרוק את הכדור ברכות, כך ששעיה לפחות יוכל לגעת בו. הזריקה הראשונה הגיעה; שעיה הניף בגמלוניות והחטיא. אחד מחבריו לקבוצה ניגש אליו, ויחד החזיקו את המחבט ועמדו מול הזורק. הזורק התקרב עוד כמה צעדים והשליך את הכדור בעדינות. שעיה וחברו הניפו יחד וחבטו כדור קרקע איטי לעבר הזורק. הזורק הרים את הכדור ויכול היה בקלות לזרוק אותו לבסיס הראשון. שעיה היה נפסל, והמשחק היה נגמר.
במקום זאת זרק הזורק את הכדור בקשת גבוהה לשדה הימני, הרחק מעבר להישג ידו של שחקן הבסיס הראשון. כולם התחילו לצעוק: "שעיה, רוץ לראשון! שעיה, רוץ לראשון!" מעולם בחייו לא רץ שעיה לבסיס הראשון. הוא דהר לאורך הקו, עיניו פעורות ומבוהל. כשהגיע לבסיס הראשון, הכדור כבר היה אצל שחקן השדה הימני. הוא יכול היה לזרוק אותו לבסיס השני ולפסול את שעיה, אבל הוא הבין למה התכוון הזורק, ולכן זרק את הכדור גבוה ורחוק מעל ראשו של שחקן הבסיס השלישי, וכולם צעקו: "שעיה, רוץ לשני!" שעיה רץ לבסיס השני בעוד הרצים שלפניו מקיפים את הבסיסים בדרך הביתה. כשהגיע לבסיס השני, רץ אליו השורטסטופ של הקבוצה היריבה, סובב אותו לכיוון הבסיס השלישי וצעק: "שעיה, רוץ לשלישי!" כששעיה עקף את הבסיס השלישי, רצו אחריו הילדים משתי הקבוצות וצעקו: "שעיה, רוץ הביתה! שעיה, רוץ הביתה!"
שעיה רץ הביתה, דרך על בסיס הבית, וכל שמונה-עשר הילדים הרימו אותו על כתפיהם ועשו אותו לגיבור: הוא זה עתה חבט "גרנד סלאם" וניצח את המשחק עבור קבוצתו.
"באותו יום," אמר האב, והדמעות זולגות על פניו, "שמונה-עשר הילדים האלה הגיעו לרמת השלמות שלהם. הם הראו שלא רק המוכשרים ראויים להכרה, אלא גם מי שמוכשרים פחות. גם הם בני אדם; גם להם יש רגשות; גם הם אנשים; גם הם רוצים להרגיש חשובים."
כוחה של טלית
את תפילות השבת שלנו אנחנו עורכים במלון, ולכן אין פלא שאנשים מוצאים אותנו, בין אם הם מתארחים במלון ובין אם חיפשו אותנו באינטרנט. לפני כמה חודשים הלכתי אל "חדר התפילה" שלנו, בית הכנסת שלנו, כשישראלי כבד גוף רץ אליי, בירך אותי ב"שלום עליכם" חם ופלט: "אתה בטח מחב"ד! ישבתי במסעדה בפגישת עסקים וראיתי אותך עובר. לא רציתי לאבד אותך, אז רצתי אחריך להגיד לך שאבוא לבית הכנסת. ובמיוחד אני רוצה לספר לך סיפור לא ייאמן אבל אמיתי.
"במלחמת יום הכיפורים הייתי אחראי על קבוצה של חיילים. היו לנו טנקים וארטילריה כבדה שתמכו בנו. ובכל זאת, יומיים הראשונים של המלחמה היו אסון מוחלט. המצרים הציפו אותנו לגמרי. והנה אנחנו בשטח האויב: רוב הקבוצה שלנו נהרגה, הטנקים הושמדו, הקשר נותק, מכשירי הקשר מתים, ואנחנו שחוקים, מותשים ומוכים.
"פתאום, במרחק, ראינו דגלי ישראל מתנופפים ברוח, וקבוצה של טנקים ישראליים. ניצלנו! נשלחו כוחות מילואים ישראליים לחלץ אותנו! קפצנו על רגלינו, ובכל הכוח שנותר בנו רצנו הכי מהר שיכולנו לעבר כוח החילוץ. אבל המראה שנגלה לעינינו היה מחריד: הם כיוונו אלינו. הם חשבו אותנו לערבים בגלל המראה הפרוע, הלא מגולח והמלוכלך שלנו אחרי יומיים של קרבות קשים.
"בלי לבזבז רגע, אחד החיילים שלי שלף טלית מהתרמיל ורץ ישר לעבר הטנקים, בין הכדורים המתעופפים, כשהוא מנופף בה גבוה באוויר. מעשה הגבורה הזה זיהה אותנו כיהודים, והוא הציל את כולנו.
"מאיפה הגיעה הטלית הזאת? היא הייתה שלו. כשנסוגנו הוא הציל אותה יחד עם התפילין שלו ונשא אותה איתו. אז לא רציתי להתפלל, לא האמנתי. אבל עכשיו, בכל פעם שאני רואה טלית, אני נזכר שאני חי היום בזכות טלית אחת."
שר הביטחון האמיתי
מרגרט תאצ'ר, הרבה לפני שהפכה לראש ממשלת בריטניה, כיהנה כשרת החינוך. בערך אז פגשה את עמנואל יעקובוביץ, הרב הראשי של בריטניה, והשניים התיידדו.
הרב הראשי אמר לה דבר שלא שכחה: האמת היא שהיא שרת הביטחון של האומה. מה שילדים לומדים בבית ובבית הספר, הסביר, הוא מה שמשמר עם שלם וחזק. החינוך הוא ההגנה האמיתית.
תאצ'ר ראתה בדברים אוצר. שנים אחר כך, בארוחה לכבוד פרישת הרב הראשי, נזכרה בהם בחיבה, ולעתים קרובות דיברה על כמה לימד אותה על חינוך יהודי ובתי ספר יהודיים.
המסורת היהודית תמיד החזיקה באותה דעה. מה שילדינו לומדים ליד שולחן המשפחה, בכיתה ובתורה, הוא מה שמוביל עם דרך כל אתגר.
מקור: Aish.com, “Margaret Thatcher and the Jews”
הכנר בתחנת הרכבת התחתית
בבוקר קר של ינואר 2007 עמד אדם בג׳ינס ובכובע מצחייה ליד קיר בתחנת מטרו בוושינגטון, והתחיל לנגן בכינור. במשך כארבעים וחמש דקות ניגן שש יצירות של באך, בזמן שזרם הנוסעים של שעת העומס חלף על פניו.
העיתון וושינגטון פוסט ארגן זאת כניסוי: האם אנשים ישימו לב ליופי במקום רגיל, בשעה לא נוחה?
כאלף איש עברו שם. כמעט אף אחד לא הפנה את ראשו. מעטים השליכו דולר בלי לעצור. ילדים ניסו לעמוד ולהביט, וההורים משכו אותם הלאה. רק שבעה אנשים עצרו, ולו לדקה. כשהצליל האחרון גווע, איש לא מחא כפיים. הכנר אסף כשלושים ושניים דולר.
הוא היה ג׳ושוע בל, אחד הכנרים הגדולים בעולם, מנגן בכלי ששוויו מיליונים. ימים ספורים קודם לכן מילא אולם קונצרטים בבוסטון, שם עלו כרטיסים טובים כמאה דולר.
הסיפור גורם לנו לתהות על מה עוד אנחנו חולפים בחופזה. המסורת היהודית עונה בהרגל עדין: אנחנו אומרים ברכות לאורך כל היום, על לחם, על קשת בענן, על בשורה טובה, רק כדי לעצור ולשים לב. אפילו מאה ברכות ביום, אומרים חכמים, אינן יותר מדי.
מקור: The Washington Post, "Pearls Before Breakfast" by Gene Weingarten
אחוז אחד טוב יותר בכל יום
מדי ינואר מתמלאים חדרי הכושר באנשים מלאי החלטות לשנה החדשה. עד מרץ רבים מהם נעלמים. הבטחות גדולות קשה לקיים. האם יש דרך טובה יותר?
נתבונן בנבחרת האופניים הבריטית. במשך כמאה שנה כמעט לא זכו רוכבים בריטים בדבר ברמה הגבוהה ביותר. ב-2003 שכרה הנבחרת מנהל ביצועים חדש, דייב ברייילספורד, שניסה רעיון אחר: ״רווחים שוליים״. לא לחפש שינוי ענק אחד, אלא לשפר הכול במעט.
כך עיצבו מחדש את מושבי האופניים להנאה, ובדקו את ג׳ל העיסוי הטוב ביותר להתאוששות. הם חיפשו את הכריות והמזרנים הטובים ביותר כדי שהרוכבים יישנו היטב. הם אפילו שינו את הבגדים לשיפור זרימת האוויר. כל שינוי היה כמעט קטן מכדי להבחין בו.
אבל שינויים קטנים מצטברים. תוך שנים ספורות זכו רוכבים בריטים בעשרות מדליות זהב אולימפיות, ואחר כך רוכב בריטי זכה בטור דה פראנס, דבר שמעולם לא קרה.
הלקח הוא גם לנו. במקום החלטה ענקית אחת, בחרו שלושה דברים קטנים בחייכם האישיים והיהודיים, כמו כמה דקות לימוד ביום, נר שבת, שיחת חסד. מעט בכל יום, במשך שנה, יוצר פער גדול מאוד בין מי שהיינו למי שנהיה.
וזו מחשבה טובה כשמתקרבים לראש השנה: צמיחה באה צעד קטן אחר צעד.
העיר שאין בה מים
לפני כחמש מאות שנה החליט הקיסר המוגולי אכבר הגדול לבנות בירה חדשה בצפון הודו. הוא בחר באתר בשם פתחפור סיקרי והשקיע בו הון עתק.
העיר הייתה עוצרת נשימה: ארמונות, חצרות, גנים ואולמות גדולים מאבן חול אדומה ומשיש, בשילוב המיטב של העיצוב הפרסי וההודי.
אבל החצר התגוררה שם רק כארבע עשרה שנה. לפי היסטוריונים רבים, לעיר פשוט לא היו מספיק מים. יהיו הסיבות המדויקות אשר יהיו, הקיסר ובני חצרו עזבו, והבירה המפוארת ננטשה.
כיום פתחפור סיקרי היא אחד האתרים המבוקרים ביותר בהודו. היא עומדת שם, יפהפייה ושקטה, עיר שיש בה הכול חוץ ממה שהיה הכי נחוץ לה.
חכמינו משווים את התורה למים. בלי מים שום דבר לא יכול לחיות, יהיה מרשים ככל שיהיה. לחיים יהודיים, למשפחה או לקהילה יכולים להיות בניינים נפלאים, הצלחות ותוכניות. אבל בלי זרימה שקטה ויציבה של תורה שתזין אותם, הם לא יחזיקו מעמד.
והבשורה הטובה: המים האלה חינם ותמיד קרובים. כמה דקות של לימוד ביום, סעודת שבת, ברכה שנאמרת בחיוך: כך שומרים על העיר שלנו חיה.
האישה שחיפשה את עצמה
באוגוסט 2012 עצר אוטובוס מלא תיירים ליד קניון געשי באיסלנד בשם אלדגיה. כשהנוסעים עלו חזרה, המדריך ספר ראשים ומצא שחסרה נוסעת אחת.
המשטרה הוזעקה, וכחמישים איש יצאו בחשכה לחפש אותה. מסוק חילוץ לא יכול היה להמריא בגלל הערפל, ולכן התיירים חיפשו ברגל. התיאור שנמסר היה של אישה בבגדים כהים.
אחת המחפשות הייתה תיירת שהחליפה בגדים מאז העצירה. היא לא זיהתה את עצמה בתיאור, ולכן הצטרפה לחיפוש עם כולם.
עברו שעות, עד שבסביבות שלוש לפנות בוקר התברר סוף סוף שהאישה האובדת בכלל לא אבדה. היא חיפשה את עצמה כל הלילה.
זה סיפור מצחיק, אבל יש בו צד רציני. רבים מאיתנו מחפשים שנים משהו, משמעות, שייכות, מקום, בלי להבין שאנחנו אלה שחיפשנו.
מורינו אומרים שבכל יהודי יש נשמה עמוקה וקדושה שלעולם אינה אובדת. היא אולי לבושה בבגדים אחרים, עד שכמעט איננו מזהים אותה. אבל היא תמיד שם, ואפשר למצוא אותה בכל רגע, במיוחד בימי התשובה שלפני יום כיפור.
מקור: NBC News
שר הביטחון
כשמרגרט תאצ׳ר הייתה שרת החינוך של בריטניה, היא פגשה את הרב הראשי של בריטניה, הרב עמנואל יעקבוביץ. בשיחה אמר לה דבר שלא שכחה: ”את בעצם שרת הביטחון.“
הוא הסביר למה התכוון. אחרי מה שילדים לומדים בבית, מה שהם לומדים בבית הספר הוא ששומר על האומה שלמה וחזקה.
שנים אחר כך, ב־1991, נזכרה בדברים בנאום בארוחה לכבוד פרישתו של הרב יעקבוביץ מתפקיד הרב הראשי. היא אמרה שיש להם משמעות מיוחדת לעם היהודי. היהודים הם עם קטן, מפוזר בעולם. בעוד אומות אחרות הסתמכו על צבאות ועל מדינאות כדי לשרוד, העם היהודי הסתמך בעיקר על לימוד. החינוך היה ההגנה הגדולה שלנו.
לכן ילד יהודי שלומד אלף־בית, משפחה סביב שולחן השבת וכיתה בבית ספר עברי בלפיית, אוקלנד או אוקלנד אינם דברים קטנים. כך שמר העם היהודי מאז ומתמיד על עתידו.
אומץ
קרעו את המברק
זמן קצר אחרי בר המצווה של סול טייכמן ב-1940, אביו נלקח למחנה עבודה הונגרי. ביום השני של פסח 1944 ניתנה לכל יהודי מונקאטש שעה אחת לעזוב את בתיהם, והם נדחסו לגטאות. ביוני הובלו לאושוויץ. זו הייתה הפעם האחרונה שסול ראה את אמו, את אחותו ושלושה מאחיו. "אם לא הייתה לך תקווה, תפילות, אמונה בה׳, לא היה לך בשביל מה לחיות," אומר מר טייכמן.
הוא לא אכל ביום כיפור, חלק את מנות המזון הדלות שלו עם אחרים, ואף שמשקלו ירד לשישים פאונד (כ-27 קילו), סול טייכמן נשאר חזק.
כשסוף המלחמה התקרב, הנאצים הכריחו רבים מאסיריהם היהודים לצאת לצעדת המוות הידועה לשמצה לדכאו. סול ואחיו סטיב יצאו לצעדה. כוחותיו של סטיב אזלו, אז סול נשא אותו את שארית הדרך. מתוך 6,000 שיצאו לצעדה, רק כ-600 שרדו, סול ואחיו ביניהם. "זה לא עוזב אותך; זה נשאר איתך כל הזמן," אומר מר טייכמן שנים לאחר מכן, מניד בראשו. הוא עדיין לא מצליח להבין איך מישהו בכלל שרד. "זה לא עוזב אותך; זה נשאר איתך כל הזמן," הוא חוזר.
בשלב מסוים, כשהמלחמה התקרבה לסיומה, סול, אחיו, בן דוד ורבים אחרים הועלו על רכבת כדי להירצח. אבל בעלות הברית התחילו להפציץ והרכבת נעצרה. כולם קפצו מהרכבת ורצו במורד המדרון התלול שלצד המסילה, בלי לקחת סיכונים. סול וסטיב איבדו את עקבות בן הדוד, וכל צד הניח שהשני נספה.
המלחמה הסתיימה סוף סוף. סול וסטיב נסעו לבודפשט לחפש את אביהם. הם נכנסו לחנות, ולא עברו שתי דקות ונכנס בן הדוד שלהם. זה היה איחוד מרגש במיוחד, שכן בן הדוד כבר סיפר לאביהם שבניו אינם בחיים. זמנם יחד היה קצר. האב, שהתפרנס ממכירת סחורות בשוק השחור, הולשן לשלטונות ונעצר.
סול וסטיב היו שוב לבד. הם נרשמו אצל ממשלת ארצות הברית, בתקווה שקרוביהם האמריקאים ישמשו להם ערבים. הם נבחרו להיות בין 200 היתומים שאלינור רוזוולט נתנה להם חסות לכניסה לארצות הברית, הילדים הראשונים שיצאו מאירופה. אנחנו קוראים לעיתים קרובות "יתום" לילד שנותר לו רק הורה אחד, אבל זו כנראה לא הייתה ההגדרה של הממשלה. כשהאונייה עמדה לעזוב את הנמל, קיבל הקברניט מברק: "הורידו מיד את ילדי טייכמן; אביהם חי; הם אינם יתומים."
סול וסטיב נמצאו והובאו, רועדים ומתייפחים, אל משרד הקברניט. מאחר שדיברו רק יידיש, הוזעק מתורגמן. "מה הם הולכים לעשות לנו?" שאלו הנערים המבוהלים שוב ושוב. הקברניט התרגש ממצוקתם. "מה אני אעשה?" אמר. "אעניש את הילדים הצעירים האלה כי אבא שלהם חי? קרעו את המברק."
האחים טייכמן הפליגו לאמריקה. הספינה עגנה בניו יורק בשבת אחר הצהריים, וסול ואחיו סירבו לרדת עד צאת השבת. קולו של המנחת אלעזר הדהד באוזניהם: "שמרו את השבת וייטב לכם."
עברו שלוש שנים ארוכות עד שאביהם הצטרף אליהם באמריקה, שלוש שנים של עבודה וחיסכון ושליחת כל סנט עודף לקרובים באירופה. יחד עם אביהם עברו הטייכמנים ללוס אנג'לס, וחיים חדשים התחילו.
כוחו של הסידור
צייד הנאצים המפורסם שמעון ויזנטל, שנפטר ב-2005, נשא פעם דברים בכנס של רבני אירופה בברטיסלבה, סלובקיה. הרבנים העניקו לוויזנטל בן ה-91 אות הוקרה, ומר ויזנטל, נרגש בגלוי, סיפר להם את הסיפור הבא.
זה היה במאוטהאוזן, זמן קצר אחרי השחרור. במחנה ביקר הרב אליעזר סילבר, ראש אגודת הרבנים של צפון אמריקה, בשליחות להביא עזרה ונחמה לניצולים. הרב סילבר ארגן תפילה מיוחדת והזמין את ויזנטל להצטרף לשאר הניצולים בתפילה.
מר ויזנטל סירב, והסביר מדוע. "במחנה," אמר לרב סילבר, "היה יהודי דתי אחד שהצליח איכשהו להבריח פנימה סידור. בהתחלה הערצתי אותו מאוד על אומץ לבו, על שסיכן את חייו כדי להכניס את הסידור. אבל למחרת גיליתי, לחרדתי, שהאיש הזה 'משכיר' את הסידור לאנשים תמורת אוכל. אנשים נתנו לו את פרוסת הלחם האחרונה שלהם תמורת כמה דקות עם הסידור. האיש הזה, שהיה רזה ומצומק כשהכול התחיל, אכל עד מהרה כל כך הרבה שמת לפני כולם; גופו לא עמד בזה."
מר ויזנטל המשיך: "אם ככה מתנהגים יהודים דתיים, אני לא רוצה שום קשר לסידור." והוא פנה ללכת.
הרב סילבר נגע בכתפו ואמר בעדינות, ביידיש: "אוי, נער, נער, ילד טיפש. למה אתה מסתכל על היהודי שהשתמש בסידור שלו כדי להוציא אוכל מפיהם של אנשים רעבים? למה אתה לא מסתכל על היהודים הרבים שוויתרו על פרוסת הלחם האחרונה שלהם כדי להשתמש בסידור? זאת אמונה. זה כוחו האמיתי של הסידור."
אז חיבק אותו הרב סילבר. "למחרת הלכתי לתפילה," אמר ויזנטל.
לא כל דבר הוא כפי שהוא נראה במבט ראשון. ה׳ רוצה שנסתכל עמוק יותר.
מקור: 'Switched Perspective' (Yosef Ben-Shlomo HaKohein); NCSY, 'The Last Piece of Bread'
חיים תמורת חיים: ד״ר גיזלה פרל
כולנו יודעים על מלאך המוות הידוע לשמצה, ד״ר יוזף מנגלה, שעמד באושוויץ ובאצבע אחת שהצביעה ימינה או שמאלה הכריע אישית את גורלם של אינספור יהודים עם הגיעם. צד אחד פירושו עבודה וסיכוי לחיים. הצד השני היה גזר דין מוות, ותוך זמן קצר כל מה שנותר מאותם אנשים היה אפר.
חיה הייתה כלה צעירה, שנישאה בגיל תשע עשרה. לא היה לה ירח דבש של ממש, כי זמן קצר אחרי חתונתה מצאו את עצמם היא ובעלה באושוויץ. בעלה הטרי נשלח לצד אחד והיא לצד השני, ולא עבר זמן רב עד שחיה הבינה שהיא עכשיו אלמנה צעירה מאוד. זמן קצר אחר כך הבינה עוד משהו: היא נושאת בתוכה יותר מזיכרונות. היא נושאת ילד.
ברגע ששיתפה בחדשות, הנשים בצריף הזהירו אותה. "ברגע שהנאצים יגלו שאת בהריון, את מתה. ולא רק מתה: ד״ר מנגלה יענה אותך ואת התינוק בניסויים הרפואיים שלו, ואז שניכם תישרפו." חיה רצתה כל כך את הילד הזה, כזיכרון לאביו, אבל הנשים התעקשו שבאושוויץ הריון הוא גזר דין מוות כפול. "אז מה אני אעשה?" בכתה. "אל תדאגי, חיה. נקרא לד״ר פרל. היא תטפל בך."
ד״ר גיזלה פרל, שנולדה והתחנכה בסיגט שבטרנסילבניה, הייתה עכשיו אסירה באושוויץ. היא הייתה גינקולוגית ומיילדת, והייתה ידועה כ"הרופאה האחרת של אושוויץ". במקום שבו מנגלה הרג, פרל ריפאה. הוא שלח אנשים לגיהינום; היא הביאה להם מרפא, ככל שיכלה בנסיבות הבלתי אפשריות ביותר.
ד״ר פרל בדקה את חיה. "את כבר בשלב מתקדם מדי להפלה," אמרה לה. "אנחנו חייבות להסתיר את ההריון שלך, וכשיגיע הזמן, אעשה את מה שאני חייבת לעשות כדי להציל את חייך." חיה הייתה צעירה ועדיין תמימה לגבי החיים באושוויץ. הנשים המבוגרות יותר נאלצו להסביר לה שכאן פשוט אין ברירה: ד״ר פרל תצטרך ליילד את התינוק ואז לחנוק אותו, אחרת האם והילד ייטבחו שניהם.
הרגע הנורא הגיע, וחיה נלקחה לבית השימוש, בוכה: "בבקשה תצילי את התינוק שלי. אני מתחננת, דוקטור, בבקשה!"
"חיה'לה, גם אני אישה. גם אני יהודייה," אמרה ד״ר פרל. "וכרופאה וכמיילדת, אני מחויבת להביא חיים לעולם. אבל למרבה הטרגדיה, זו הדרך היחידה שבה נוכל להציל את חייך. בכל פעם שהנאצים מוצאים אישה בהריון זה אותו הדבר: עינוי כפול ומוות כפול. לפחות כך אנחנו יכולות לקוות להציל את חיי האימהות. אבל חיה'לה, אני מבטיחה לך: אם אי פעם נצא מהגיהינום הזה, אקדיש את עצמי להבאת חיים לעולם."
בדרך נס, חיה שרדה, ובסופו של דבר הגיעה לניו יורק. בשנות החמישים גרה בבורו פארק, שהייתה אז שכונה יהודית צעירה. היא נישאה בשנית, ברוך ה׳, ועד מהרה הייתה בהריון, ועסוקה בחיפוש אחר רופא מיילד.
יום אחד, כשהלכה ברחוב בבורו פארק, הבחינה בשלט: "ד״ר ג. פרל, רופאה מיילדת." האם ייתכן? האם זה אפשרי? האם זו באמת אותה ד״ר פרל מאושוויץ? האם גם היא שרדה, וגם היא גרה כאן? חיה רצה לתוך הבניין, מחפשת את המרפאה של ד״ר פרל. היא פתחה את הדלת וקפאה. בן רגע זיהו שתי הנשים זו את זו ונפלו זו לזרועות זו. הן התחבקו ובכו זמן רב.
"תקיימי את ההבטחה שלך לי?" שאלה חיה. "אני רוצה שאת תיילדי את התינוק שלי!"
הפעם זה לא היה בבית השימוש המזוהם של אושוויץ אלא בחדר לידה נקי וסטרילי בבית החולים מיימונידס בברוקלין. כשד״ר פרל הביאה את תינוקה של חיה לעולם, קראה את המילים שהפכו לסימן ההיכר שלה, לסיסמתה ולקריאת הקרב שלה בכל פעם שיילדה תינוק יהודי: "חיים תמורת חיים!" באושוויץ נאלצה ליטול חיים; עכשיו, באמריקה, החזירה אותם. "מזל טוב! זה בן! לחיים!"
"כן," אמרה חיה. "אקרא לו חיים."
מעריכים שבמהלך שנות המלחמה הצילה ד״ר פרל את חייהן של כ-10,000 נשים יהודיות באושוויץ. ובמשך השנים, בכל פעם שיילדה תינוק יהודי, קראה את המילים ההן: "חיים תמורת חיים!" היא נפטרה ב-1984. תנוח נשמתה המיוחדת בשלום.
ביום כיפור, גם אנחנו רוצים לקרוא: "חיים תמורת חיים!
שמונה נרות בגבול
זמן קצר אחרי ליל הבדולח, ב-1938, ניסתה משפחה יהודית מברלין, משפחת גייער, להימלט מגרמניה ברכבת לכיוון הולנד. הם חששו שאנשי הגסטפו בגבול ימצאו פגם במסמכיהם וימצאו תירוץ לעצור אותם. זה היה הלילה האחרון של חנוכה, ולמשפחה לא הייתה הזדמנות להדליק את נרות החנוכה.
כשהגיעו לגבול, שורה ארוכה של אנשי גסטפו עלתה לרכבת. אבל בדיוק כשהתחילו לבדוק את הדרכונים, כבו האורות בכל התחנה. אבי המשפחה היהודית שלף את החנוכייה שלו והדליק במהירות שמונה נרות, זה אחר זה. האורות משכו תשומת לב לא רצויה, והתא הקטן התמלא במהירות באנשי גסטפו חמורי סבר. אבל השוטרים לא שמו לב ליהודים. הם פשוט השתמשו באור הנרות כדי לעשות את עבודתם, לבדוק את דרכוניהם של נוסעי הרכבת. כשנבדק הדרכון האחרון, פנו השוטרים אל המשפחה היהודית בדקו את מסמכיהם, שהיו תקינים, והמפקד הודה להם בנימוס על "נרות הנסיעה" שלהם.
ברגע שהשוטרים ירדו מהרכבת, חזרו האורות בכל התחנה, והרכבת חצתה את הגבול.
מקור: Arnold Geier (son of Judah Geier), in 'Small Miracles of the Holocaust' (Halberstam & Leventhal)
רב מנדל והכייס
רב מנדל פוטרפס, חסיד בעל זקן לבן וארוך, נעצר על שסייע להבריח יהודים מברית המועצות. הוא ישב במחנה גולאג בסיביר, בצריף מלא פושעים.
הפושעים שיחקו קלפים, בילוי שהיה אסור בגולאג. אז הם הציבו שומר בדלת, ובכל פעם שהסוהרים באו, הוכרזה אזעקה והקלפים הוסתרו. הסוהרים ידעו על משחקי הקלפים, אבל ככל שניסו, מעולם לא הצליחו למצוא את הראיות. סוהר היה פורץ לחדר ומחפש בכל פינה ובכל סדק, ואיכשהו הקלפים תמיד חמקו ממנו. רב מנדל עשה כמיטב יכולתו לצפות בפושעים ולגלות היכן מוסתרים הקלפים, אבל מעולם לא הצליח לזהות את המחבוא.
יום אחד שאל רב מנדל את אחד הפושעים היכן מוסתרים הקלפים, והפושע הסביר את הסוד. "בינינו," אמר, "יש כייס אומן. אנחנו מעבירים לו את הקלפים, וברגע שהסוהר נכנס, הכייס מחליק אותם לכיס האחורי של הסוהר. הסוהר מחפש את הקלפים בכל מקום, אבל לא מוצא אותם, כי הם כבר אצלו."
"ואמור נא לי," שאל רב מנדל, "איך אתם מקבלים אותם בחזרה?"
"זה פשוט," ענה הפושע. "ממש לפני שהסוהר יוצא, הכייס לוקח אותם בחזרה."
בכל פעם שרב מנדל סיפר מחדש את הסיפור הזה היה צוחק בהנאה, ואז נעשה רציני ומסביר את המוסר השכל; לסיפורים של רב מנדל תמיד היה מוסר השכל. המוסר של הסיפור הזה: כשאתה מבקר אחרים, הקפד לבדוק קודם את עצמך. בהחלט ייתכן שאתה האשם.
מקור: Reb Mendel Futerfas, 'My Gulag Life'
ויקטור פרנקל ו'שמע ישראל'
כשהפסיכיאטר היהודי ויקטור פרנקל נעצר בידי הנאצים במלחמת העולם השנייה, נלקח ממנו הכול: רכוש, משפחה, חפצים. הוא הקדיש שנים למחקר ולכתיבת ספר על חשיבות מציאת המשמעות בחיים, רעיונות שלימים ייקראו לוגותרפיה. כשהגיע לאושוויץ, מחנה המוות הידוע לשמצה, נלקח ממנו אפילו כתב היד, שנשא בכיס מעילו.
"נאלצתי לעבור ולהתגבר על אובדן ילדי הרוחני," כתב פרנקל. "עכשיו נדמה היה שדבר ואיש לא ישרוד אחריי; לא ילד גשמי ולא ילד רוחני משלי! מצאתי את עצמי מול השאלה אם בנסיבות כאלה חיי ריקים בסופו של דבר מכל משמעות."
הוא עדיין נאבק בשאלה הזאת כעבור כמה ימים, כשהנאצים אילצו את האסירים למסור את בגדיהם. "נאלצתי למסור את בגדיי ובתמורה ירשתי את הסמרטוטים הבלויים של אסיר שנשלח לתא הגזים," אמר פרנקל. "במקום עמודי כתב היד הרבים, מצאתי בכיס המעיל שזה עתה קיבלתי דף בודד שנתלש מסידור עברי, ובו התפילה היהודית העיקרית, 'שמע ישראל'" (שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד. ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך).
"איך יכולתי לפרש 'צירוף מקרים' כזה אם לא כאתגר לחיות את מחשבותיי במקום רק להעלות אותן על הכתב?"
מאוחר יותר, כשהרהר במסעו בספרו "האדם מחפש משמעות", כתב פרנקל: "אין דבר בעולם שיעזור לאדם לשרוד אפילו בתנאים הקשים ביותר כמו הידיעה שיש משמעות לחייו… מי שיש לו 'למה' לחיות למענו יכול לשאת כמעט כל 'איך'."
מקור: Viktor Frankl, Man's Search for Meaning
חנוכה בברגן-בלזן
במחנה הריכוז ברגן-בלזן, בערב חנוכה, נערכה סלקציה. בשעת בוקר מוקדמת נכנסו לצריף הגברים שלושה מפקדים גרמנים, לבושים בקפידה במדים השחורים החגיגיים שלהם ובמצב רוח מרומם לעין. הם ציוו על הגברים לעמוד למרגלות הדרגשים בני שלוש הקומות, והסלקציה החלה. לא נבדקו מסמכים; לא היה מסדר ולא ספירה. אחד המפקדים פשוט הרים אצבע בכפפתו הצחורה כשלג, הצביע על פנים חיוורות והכריז על גזר דין מוות במילה אחת: "בוא!"
כמטח של ירי מקלע באו הפקודות: "קומה, קומה, קומה, קומה." הנבחרים הוצעדו החוצה, שם חיכו להם אנשי אס-אס עם אלות גומי ומוטות ברזל. הם בעטו, הכו ועינו את קורבנותיהם החפים מפשע, וכשגוף מעונה לא הגיב עוד, נעשה שימוש באקדח. הסלקציה האקראית נמשכה בתוך הצריף, והטבח בחוץ, עד שקיעת החמה. כשהסתלקו מלאכי המוות השחורים, הם הותירו אחריהם ערמות של מאות גופות מעונות ומעוותות.
ואז הגיע חנוכה לברגן-בלזן. הגיעה שעת הדלקת נרות חנוכה. לא נמצא פך שמן, לא נראה נר, ומנורה הייתה שייכת לעבר הרחוק. במקומם, קבקב עץ, נעלו של אחד האסירים, הפך למנורה; חוטים שנמשכו ממדי המחנה, לפתילה; ומשחת נעליים שחורה של המחנה, לשמן. לא הרחק מערמות הגופות התאספו השלדים החיים כדי להשתתף בהדלקת נרות חנוכה.
הרב מבלוז'וב הדליק את הנר הראשון ושר את שתי הברכות הראשונות בקולו הנעים, והניגון החגיגי היה מלא צער וכאב. כשהגיע לברכה השלישית, עצר, הפנה את ראשו והביט סביב, כאילו מחפש משהו. ואז פנה שוב אל הלהבות הקטנות הרועדות, ובקול חזק, בוטח ומנחם, שר את הברכה השלישית: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה."
בין הנוכחים היה מר זמייצ'קובסקי, ממנהיגי הבונד בוורשה. הוא היה אדם פיקח וכן, עם תשוקה לדון בדת, באמונה ובאמת, ואפילו בברגן-בלזן לא דעכה התשוקה הזאת; הוא לא החמיץ שום הזדמנות לשיחה כזאת. ברגע שסיים הרב מבלוז'וב את ההדלקה, פילס זמייצ'קובסקי את דרכו אליו במרפקיו ואמר: "שפירא, אתה אדם פיקח וישר. אני יכול להבין את הצורך שלך להדליק נרות חנוכה בזמנים העלובים האלה. אני יכול אפילו להבין את הנימה ההיסטורית של הברכה השנייה, 'שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה'. אבל העובדה שאמרת את הברכה השלישית היא מעבר להבנתי. איך יכולת להודות לה' ולומר 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'? איך יכולת לומר זאת כשמאות גופות של יהודים מתים מוטלות פשוטו כמשמעו בצל נרות החנוכה, כשאלפי שלדים יהודיים חיים מסתובבים במחנה הזה, ומיליונים נוספים נטבחים? על זה אתה מודה לה'? על זה אתה משבח אותו? לזה אתה קורא 'שהחיינו'?"
"זמייצ'קובסקי, אתה צודק במאה אחוז," ענה הרב. "כשהגעתי לברכה השלישית, גם אני היססתי ושאלתי את עצמי, מה אעשה עם הברכה הזאת? הפניתי את ראשי כדי לשאול את הרב מז'אנר ואת שאר הרבנים הנכבדים שעמדו לידי אם אכן מותר לי לאומרה. אבל בדיוק כשהפניתי את ראשי, הבחנתי שמאחוריי עומד המון, קהל גדול של יהודים חיים, ופניהם מביעות אמונה, דבקות וריכוז בעודם מאזינים להדלקת נרות החנוכה.
"אמרתי לעצמי: אם לקדוש ברוך הוא יש עם כזה, שבזמנים כאלה, כאשר בשעת הדלקת נרות החנוכה הם רואים לפניהם את ערמות הגופות של אבותיהם, אחיהם ובניהם, והמוות מציץ מכל פינה, אם למרות כל זאת הם עומדים בהמוניהם ומאזינים בדבקות לברכה 'שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה'; אם אכן זכיתי לראות עם כזה, עם כל כך הרבה אמונה ולהט, הרי שמוטלת עליי חובה מיוחדת לומר את הברכה השלישית."
כמה שנים אחרי השחרור קיבל הרב מבלוז'וב, שחי אז בברוקלין, ניו יורק, דרישת שלום ממר זמייצ'קובסקי. זמייצ'קובסקי ביקש מבנו של הרב מסקאבין למסור לישראל שפירא, הרב מבלוז'וב, שהתשובה שנתן לו באותו ליל חנוכה אפל בברגן-בלזן נשארה איתו מאז, והייתה לו מקור השראה מתמיד בזמנים קשים וסוערים.
לא “כשם” – הצעקה של אב בריגה
בשנת 1970 נסע הרב שלמה ריסקין, אז רבה של בית הכנסת לינקולן סקוור בניו יורק, לריגה שבלטביה, בשליחות הרבי מלובביץ': לסייע לבתי ספר יהודיים להמשיך להתקיים במחתרת.
בלילה אחד, בסביבות השעה שתיים, דפק על דלתו הגבאי (האיש שמנהל את ענייני בית הכנסת) ועמו אדם זר. בנו הבכור של האיש עמד להגיע לגיל בר מצווה, ובנו התינוק היה בן שבועיים. אף אחד מהם לא נימול. תחת השלטון הסובייטי זה היה מסוכן. רופא יהודי הסכים לעשות את הברית, אבל נזקק לרב שיעמוד לצידו.
המקום והשעה הבטוחים היחידים היו בית הקברות היהודי מחוץ לעיר, לפני עלות השחר. הרב ריסקין הלך.
שתי הבריתות נעשו במהירות ובמיומנות. אז אמר הרב ריסקין את סיום הברכה המסורתי: “כשם שנכנס זה לברית, כן יכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים”.
פתאום צעק האב: “לא! לא כשם! אני אפילו לא דתי. אני רק יודע שאני רוצה שבניי יהיו יהודים. אבל אני לא רוצה שהבר מצווה והחתונה שלהם יהיו כך, במחבוא בבית קברות, מתוך פחד. אני רוצה אותם בגלוי, בשמחה, בארץ ישראל!”
שנים אחר כך נולד נכדו של האיש, והברית שלו נערכה בישראל, בגלוי ובשמחה, והרב ריסקין היה שם לשמוח.
ניצוץ יהודי יכול להישאר חבוי עשרות שנים, ועדיין לפרוץ החוצה בשעה שצריך.
מקור: Rabbi Shlomo Riskin, Listening to God: Inspirational Stories for My Grandchildren
דוד חטואל בחר בחיים
ב-2 במאי 2004 נסעה טלי חטואל, בהריון בחודש השמיני, עם ארבע בנותיה הקטנות סמוך לביתם בגוש קטיף, כשמחבלים תקפו את הרכב. טלי וארבע הבנות נרצחו.
בעלה, דוד, לא היה ברכב. באותו בוקר קם כאב למשפחה גדולה, בציפייה ללידת בן. אחר הצהריים כבר איבד את עולמו כולו.
קשה אפילו לדמיין איך היה היום ההוא. מי שהכירו את דוד סיפרו שעמד בפני צומת: לתת לשכול לבלוע אותו, או לקום ולהמשיך לחיות. הוא בחר בחיים.
כעבור שנה נישא שוב, ועם אשתו לימור החל לבנות משפחה חדשה. הבית התמלא שוב בילדים, ובצחוק.
דוד מעולם לא אמר שהכאב נעלם. אבל הוא הראה מה אדם יכול לעשות כשהחיים דורשים ממנו את הבלתי אפשרי: לעשות את הצעד הבא, ואחריו עוד אחד.
רובנו לא נעמוד לעולם מול דבר כזה. לכן כשאנחנו חשים שהצרות שלנו מכריעות אותנו, סיפורו של דוד מזכיר לנו בעדינות: אנחנו חזקים ממה שאנחנו חושבים, ותמיד יש דרך להמשיך.
בוקר טוב, הר מילר
לפני המלחמה, רבי חסידי בפולין אהב לברך כל אדם שפגש. בהליכתו היומית היה עובר ליד שכן בשם הר מילר, מרים את כובעו ואומר בחום: ”בוקר טוב, הר מילר!“ מילר, שהיה גאה שהרב מכבד אותו כך, היה עונה: ”בוקר טוב, הר רבינר!“
ואז באה המלחמה. ההליכות פסקו. חברים הפנו עורף, שכנים נעלמו, ומילר לבש את מדי הנאצים.
שנים אחר כך, באושוויץ, עמד הרב בתור אסירים שממתינים להיות ממוינים. תנועת יד אחת של קצין שלחה אדם שמאלה, אל המוות, ותנועה אחרת ימינה, אל החיים. הרב היה זקן וחלש, והוא ידע היטב לאן תצביע היד.
כשהגיע לראש התור, הרים מבט וראה את פני הקצין. זה היה הר מילר.
הרב התיישר, כפי שתמיד עשה, ואמר בשקט: ”בוקר טוב, הר מילר.“
הקצין קפא. ואז, בלחש, ענה: ”בוקר טוב, הר רבינר.“ ויד הצביעה ימינה.
הסיפור מופיע באוסף סיפורי החסידים של השואה מאת יפה אליאך, שרשמה אותו מפי אישיות חסידית זקנה. הוא מזכיר שברכה פשוטה, הניתנת כל יום, לעולם אינה הולכת לאיבוד.
מקור: Hasidic Tales of the Holocaust by Yaffa Eliach (also retold on Breslev.co.il)
השופר בתזמורת המלכותית
מאורע מופלא התרחש בספרד בתקופה שאחרי הגירוש. יהודים רבים קיבלו עליהם את הנצרות: אחרי שעלו לעמדות בכירות ואחראיות בממשל, נראתה להם האפשרות לנטוש את בתיהם ואת עושרם ולנדוד בחיפוש אחר מקום לבנות בו את חייהם מחדש מפחידה מדי. ולכן נטשו בפומבי את אמונתם, בעוד בצנעה נשארו נאמנים לאלוקי אבותיהם והשתדלו לקיים את מצוות תורתו ככל יכולתם.
ביניהם היה דון פרננדו דה אגילר, מנצח התזמורת המלכותית בברצלונה. חודש אלול הגיע, וכשקרבו הימים הנוראים, כמהה נפשו של דון פרננדו לשמוע את קול השופר בראש השנה. בכמיהתו שותפים היו רבים מאחיו. ולכן הודיע שבתאריך מסוים בעתיד הקרוב, תאריך שחל ביום הראשון של ראש השנה, ינצח על תזמורתו בקונצרט שיציג את נעימותיהם של עמים רבים ושונים.
בקהל, בין בכירי הכנסייה והאינקוויזיציה, ישבו רבים מחבריו האנוסים של דון אגילר, יהודים שכמוהו קיבלו כלפי חוץ את הנצרות אך בסתר נשארו נאמנים לאמונה ולמעשה היהודיים. הם באו לשמוע את קול השופר, ושמעו! התזמורת ניגנה יצירות שונות, וביניהן את קולות השופר האהובים, תקיעה, שברים ותרועה, בסדר שקבעה המצווה, בניצוחו של דון אגילר עצמו.
אמרו שאיש מעולם לא הצליח לערבב את השטן בראש השנה כמו דון אגילר. המקטרג הגדול היה מיוצג באותו יום בידי סוכניו הראשיים, צמרת הכנסייה והאינקוויזיציה שלה, והם שמעו את תקיעת השופר ולא ידעו דבר!
מקור: Aish.com, 'Pivotal Shofar Blasts throughout Jewish History' (cites Eliyahu Kitov, The Book of Our Heritage); OU Israel 'Rosh Hashana: The Hidden Jews'; My Jewish Learning (from Rabbi Labkowski's story collection)
סיפורי חסידים
הביקור השקט של הרבי מוויז'ניץ
בכל ערב של ימות החול היה רבי ישראל הגר, הרבי הקדוש מוויז'ניץ, יוצא לטיול של כחצי שעה, בליווי אחד ממשמשיו.
יום אחד, להפתעת השמש שלו, עצר הרבי מול בית גדול, ממש לפני הפארק. הבית היה של מנהל הבנק של העיר. הרבי עלה במדרגות ודפק על הדלת. לשמש לא היה מושג מה הרבי יכול לרצות בבית הזה. מנהל הבנק בוודאי לא היה חסיד; למעשה, הוא היה מראשי ההשכלה במקום. ובכל זאת, כשראה את הדלת נפתחת ואת המשרת מכניס את הרבי, מיהר השמש לרוץ במעלה המדרגות והתגנב גם הוא פנימה, כי לא היה מוכן להשאיר את הרבי לבדו ללא ליווי.
מנהל הבנק ירד במדרגות ולא האמין למראה עיניו: הרבי מוויז'ניץ, בביתו! הוא קיבל את אורחו בחום, הושיב אותו בכורסה נוחה בסלון, והתיישב מולו.
אחרי כמה מילות נימוס ראשונות, חיכה שהרבי יאמר מהי סיבת ביקורו הבלתי צפוי. עברו כמה דקות, בשתיקה. המארח התחיל להרגיש קצת לא בנוח. אדם מעודן ובעל הליכות עולם, לעולם לא היה מעז לעמת את אורחו הנכבד עם השאלה מדוע בא. הוא התנצל, הלך למקום שבו הרבי לא יכול לראות אותו, וסימן בקדחתנות לשמש להצטרף אליו למסדרון.
"למה בשם שמיים הרב בא לכאן?"
"אין לי מושג. הרבי לא אמר לי כלום. ראיתי אותו נכנס, אז נכנסתי אחריו."
מבולבל, חזר מנהל הבנק למקומו. הוא הביט ברבי. הרבי הביט בו. עוד שתיקה. מה קורה כאן? המארח הרגיש שאיפוקו המעודן נמתח עד הקצה.
לבסוף, אחרי עוד כמה דקות, קם הרבי. עדיין בלי מילה, הלך לעבר הדלת. בנימוס ראוי, ליווה אותו מנהל הבנק החוצה. הוא הלך אחרי הרבי במורד המדרגות וכמה צעדים לאורך המדרכה, ואז התחיל לפנות חזרה, אבל כמעט מיד שינה את דעתו והמשיך ללכת אחרי הצדיק הפוסע בנחת.
כשהגיעו לביתו של הרבי והרבי עצר כדי לעלות במדרגות, השליך מנהל הבנק סוף סוף כל איפוק וקרא: "רבי מוויז'ניץ! סלח לי שאני שואל, אבל למה באת לביתי? כשהיית אורח שלי לעולם לא הייתי מעז לחטט, אבל עכשיו אנחנו בבית שלך, אז אני יכול לשאול."
הרבי פנה אליו לאט. "באתי לביתך כדי לקיים מצווה. ברוך ה׳, הצלחתי."
"איזו מצווה?"
"חכמינו אומרים שכשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. אבל מה פירוש, לא לומר דבר?" המשיך הרבי. "לשבת בבית שלך בשתיקה? בכלל לא. צריך ללכת אל האדם השני, ואז לא לומר כלום! וזה," סיכם הרבי, "מה שעשיתי."
"אז מה הדבר שלא אמרת?" שאל מנהל הבנק הנבוך.
"את זה אני לא יכול לומר לך."
"למה לא?"
"כי אז אפסיד את המצווה שלי!"
"אבל איך אתה יודע שלא הייתי מקשיב?"
"אני יודע."
"אבל אתה לא יכול לדעת את זה. אתה חייב לומר לי מה זה!" התחנן מנהל הבנק, נכבש כולו לסקרנות.
"אני מצטער. לא," אמר הרבי בתקיפות.
אחרי עוד כמה סבבים, התחנן מנהל הבנק: "בבקשה, בבקשה, בבקשה, לפחות תן לי הזדמנות."
"נו, בסדר," אמר הרבי, במפגן של חוסר רצון. "אתמול באה לדבר איתי אישה שבורה, שהתאלמנה לאחרונה. היא קיבלה הודעה מהבנק שלך שהוחלט להעמיד את ביתה למכירה פומבית בשבוע הבא, כי היא חייבת כל כך הרבה על המשכנתא. פירוש הדבר שהיא וילדיה הקטנים יושלכו לרחוב. היא ביקשה ממני, כרב העיר, לדבר איתך, כי היא יודעת שאתה יהודי. היא קיוותה שאוכל להשפיע עליך לרחם. אבל אני לא העליתי את זה בפניך, בגלל המצווה שלא לומר דבר שלא ישמעו."
"אבל רבי," קרא מנהל הבנק בתסכול, "אתה לא מבין! היא לא חייבת לי, היא חייבת לבנק. והבנק לא שלי, אני רק מנהל אותו. אני לא קובע מדיניות. חוץ מזה…"
"נכון," קטע אותו הרבי. "כמו שאמרתי. ידעתי שלא תקשיב. לילה טוב."
הרבי עלה במדרגות לביתו, והשמש אחריו. הדלת נסגרה מאחוריהם. מנהל הבנק עמד שם, המום. לבסוף הלך הביתה, לבדו ונבוך. אבל העניין נכנס ללבו, והוא לא הצליח להסיר אותו ממחשבתו. לפני שנגמר השבוע, שילם את כל המשכנתא של האלמנה מחשבונו הפרטי.
מקור: Sippurei Chassidim (from Rabbi Labkowski's story collection)
הסוס שלא דיבר
הוא היה תלמיד חכם ידוע שהספיק הרבה בשנות לימוד התורה שלו. עכשיו גילה, בספר קבלה נידח, שאם אדם ראוי יעבור ארבעים יום וארבעים לילה בלי להוציא מפיו אפילו מילה מיותרת אחת, יזכה לרוח הקודש. נרגש, החליט לנסות. הוא הקדיש כמה שיותר זמן ללימוד תורה ונמנע מחברת בני אדם ככל שיכול. ארבעים הימים חלפו בלי תקלה, והוא נשם לרווחה. ואז שוב קצרה נשימתו, והוא החל לרעוד בציפייה להתגלות המבורכת.
אחרי תפילת ערבית הסתגר בחדרו וחיכה. וחיכה. וחיכה. הוא לא הבין. מה השתבש? הוא ידע בוודאות שלא נכשל בתנאי. אולי טעה בספירת הימים? אבל עבר עוד יום ולילה, ועוד אחד, ועוד אחד, ועדיין לא קרה דבר. איך ייתכן?
הוא החליט לנסוע אל הרבי החסידי שעליו שמע כל כך הרבה, רבי ישראל, הרוז'ינר הקדוש. כשהגיע, נדהם ממה שראה. הרבי חי במותרות יוצאות דופן! הבית, הריהוט, הבגדים, הכול היה עשוי מהחומרים היקרים ביותר, כיאה לאצולה הגבוהה ביותר. האם כך ראוי למנהיג רוחני לחיות, ועוד רבי חסידי? הוא תהה אם טעה בכך שבא, וככל שחלפו הימים השתכנע בכך. איך יכול אדם שחי בפאר כזה לומר לו משהו על רוח הקודש? הוא החליט לשוב הביתה בלי אפילו לדבר עם "האדמו"ר הקדוש" הזה.
כשחלף ליד ביתו של הרוז'ינר, ראה את הרבי יוצא. ארבעה סוסים לבנים מפוארים היו רתומים למרכבה הראויה למלכים. כשעמד הרבי לעלות למקומו, עצר וליטף את ראשו של אחד הסוסים, שלוש פעמים.
זה היה יותר מדי בשביל הלמדן המתוסכל. הוא רץ אל הרבי וקרא תיגר: "הסבר לי בבקשה, אדוני הנעלה, באיזו עבודה רוחנית עוסק אדמו"ר חסידי בשעה שהוא מלטף סוס?"
הרוז'ינר הביט בו רגע וענה ברכות: "אה, אבל אינך מבין. הסוס המיוחד הזה סיים זה עתה ארבעים יום ולילה בלי להוציא מפיו מילה מיותרת."
מקור: From Rabbi Labkowski's story collection
כוונה אמיתית: מפתח המאסטר
סוף סוף הגיע הרגע הגדול. היה זה בוקר ראש השנה, ורבי זאב עמד על הבימה במרכז בית הכנסת של הבעל שם טוב, בין ספרי התורה, מוקף בים של גברים עטופי טליתות. ליד שולחנו בפינה הדרום-מזרחית של החדר עמד רבו, הבעל שם טוב, פניו בוערות. דממה של יראה מילאה את החדר בציפייה לשיא היום: תקיעות השופר הנוקבות ויבבותיו.
רבי זאב הכניס את ידו לכיסו ולבו קפא. הנייר נעלם! הוא זכר בבירור שהניח אותו שם באותו בוקר, אבל עכשיו הוא איננו. בקדחתנות חיפש בזיכרונו את הכוונות, הכוונות המיסטיות שלמד, אבל המצוקה על אובדן הרשימות כאילו שיתקה את מוחו. ריק מוחלט. דמעות של תסכול מילאו את עיניו. הוא אכזב את רבו, שהפקיד בידיו את המשימה הקדושה ביותר. הוא ייאלץ לתקוע בשופר כמו בקרן פשוטה, בלי שום כוונות.
בלב נואש תקע רבי זאב את הקולות שההלכה מחייבת, ובהימנעו ממבטו של רבו, שב למקומו. כשהסתיימו תפילות היום, פילס הבעל שם טוב את דרכו אל הפינה שבה ישב רבי זאב ובכה תחת טליתו.
"גוט יום טוב, רב זאב!" קרא. "זו הייתה תקיעת שופר יוצאת מן הכלל ששמענו היום!"
"אבל רבי… למה…?"
"בארמון המלך," אמר רבי ישראל, "יש שערים ודלתות רבים, המובילים לאולמות ולחדרים רבים. שומרי הארמון נושאים טבעות גדולות ובהן מפתחות רבים, וכל אחד פותח דלת אחרת. אבל יש מפתח מאסטר שפותח את כל הדלתות. הכוונות הן מפתחות; כל אחת פותחת דלת ומכניסה לחדר נוסף בעולמות העליונים. אבל יש מפתח אחד שפותח כל דלת ויכול לפתוח את החדרים הפנימיים ביותר של הארמון האלוקי. מפתח המאסטר הזה הוא לב שבור."
מקור: A story of the Baal Shem Tov and Rabbi Ze'ev Kitzes (from Rabbi Labkowski's story collection)
אל תשכח אותנו
בכפר קטן בירכתי מזרח אירופה, מרחק שעות רבות של נסיעה מהקהילה היהודית הקרובה, חיה משפחה יהודית. פעם בשנה, ליום הקדוש, יום הכיפורים, הם עשו את הדרך הארוכה אל העיירה כדי להתפלל יחד עם אחיהם היהודים.
שנה אחת קם הכפרי השכם בבוקר בערב יום הכיפורים והתכונן לדרך. בניו, שלא היו חרוצים כמוהו, המשיכו לישון. מתוך קוצר רוח לצאת לדרך אמר לבני משפחתו: "שמעו, אני יוצא ברגל בזמן שאתם מתארגנים. אחכה לכם ליד האלון הגדול בצומת הדרכים."
הכפרי הלך במהירות, הגיע עד מהרה אל העץ ונשכב בצילו לחכות לעגלת המשפחה. מותש מכמה ימים של עבודה מפרכת, הוא נרדם. בינתיים העמיסה משפחתו את העגלה ויצאה לדרך. אבל בהתרגשות הנסיעה הם שכחו לגמרי את אביהם הזקן ועברו ממש ליד הדמות הישנה בצומת.
כשהתעורר הכפרי, כבר ירד הערב. במרחק מילין רבים התחילה כבר תפילת כל נדרי בבית הכנסת של העיירה. הזקן נשא עיניו לשמים וזעק: "ריבונו של עולם! ילדיי שכחו אותי. אבל הם ילדיי, ולכן אני סולח להם. גם אתה, עשה כך לילדיך שעזבו אותך…"
אמונתם של ישראל
בערב פסח יצא רבי לוי יצחק מברדיצ'ב אל רחוב עירו. הוא פגש את המבריח המקומי ושאל אם יוכל להשיג לו טבק מוברח ורקמות ברוקד. הגבול הפולני-רוסי היה סגור, והברחה הייתה עבירה שדינה מוות. תוך פחות משעה הייתה הסחורה בידי הרבי.
אחר כך התחיל הצדיק ללכת ברחובות ברדיצ'ב ולדפוק על הדלתות. כשבעל הבית פתח, ביקש ממנו הרב פרוסה של לחם שחור. בכל בית נדהם בעל הבית ונחרד שהרבי מאשים אותו שיש חמץ בביתו. הוא הרגיע אותם והמשיך בדרכו.
אחרי כמה שעות כאלה הלך רבי לוי יצחק אל בית הכנסת, פתח לרווחה את דלתות ארון הקודש וקרא: "ריבונו של עולם! הגבולות שמורים היטב, ובכל זאת תוך פחות משעה הייתה הסחורה האסורה הזאת בידי. עמך, מאהבתם אותך, מתביישים מעצם הרמז שיש להם חמץ, ואין שום שומרים כלל. מי כעמך ישראל! הצאר זקוק לשומרים ולשוטרים, ואתה אינך זקוק לאיש."
מקור: Rabbi Elisha Greenbaum (from Rabbi Labkowski's story collection)
תפילת הנעילה של הקנטוניסטים
ר' מרדכי, חסיד של הרבי השלישי של חב"ד, רבי מנחם מענדל מליובאוויטש (1789–1866), נשלח על ידי רבו לנדוד בכפרי רוסיה, מעיירה לעיירה, כדי לעורר את היהודים הפזורים שם בתורת החסידות. יום אחד, ערב יום הכיפורים, הגיע לעיירה נידחת, רק כדי לשמוע שכל יהודיה, כמאה במספר, יצאו יום קודם לכן לעיר ויטבסק, להתפלל בבית הכנסת הגדול שם ביום הכיפורים.
פתאום, כמה שעות לפני היום הקדוש ביותר בשנה, מצא את עצמו בלי מניין, עשרת היהודים הדרושים לתפילה בציבור. "לא תמצא כאן יהודים, רבי," אמר לו אחד מתושבי העיירה. "אבל במרחק שעתיים בערך יש כפר קטן של קנטוניסטים. הם חבורה מוזרה, אבל זה הדבר הקרוב ביותר ליהודים שתמצא כאן עכשיו."
הקנטוניסטים היו יהודים שבגזרת הצאר ניקולאי הראשון נחטפו ממשפחותיהם בילדותם לעשרים וחמש שנות "שירות" בצבא הצאר, שם נקטו בכל אמצעי אכזרי כדי להכריח אותם לעזוב את היהדות. המעטים ששרדו יצאו משם עשרות שנים אחר כך שבורים בגוף ובנפש עד שלא יכלו עוד לחיות חיים רגילים. לכן חיו יחד בכפרים קטנים, מנותקים משאר העולם.
ר' מרדכי יצא מיד לדרך. אחרי יותר משעה עדיין לא ראה דבר. ואז, באופק, הופיע משהו: כמה בתי עץ ישנים. זה בוודאי הכפר. התושב הראשון שראה את הרב נכנס קרא לאחרים, ותוך רגע עמדו כולם בשורה בפנים זוהרות ולחצו בתורם את ידו של האורח. הם היו מאושרים. איזה כבוד, רב אמיתי אורח אצלם!
אחר כך נסוגו, התקבצו יחד והתחילו להתלחש. הם השתתקו, הביטו שוב ברב, ואחד מהם ניגש בענווה גדולה, כחכח בגרונו והכריז: "סליחה, רבי, אבל יהיה לנו לכבוד גדול אם כבוד הרב יואיל לכבד אותנו ולהוביל את תפילות יום הכיפורים." האחרים עמדו והביטו בו בעיניים גדולות ומתחננות ונענעו בראשם. ר' מרדכי הסכים, ולחיצות הידיים השמחות התחילו מחדש. "יש לנו רק תנאי אחד," המשיך האיש. "אחד מאיתנו יוביל את תפילת נעילה, התפילה החותמת את היום הקדוש."
כעבור שעה ישבו כולם באווירה החגיגית של יום הכיפורים בבית הכנסת הקטן שלהם והאזינו לתפילותיו היפות ומלאות הלב של הרב החסידי. תחושה מיוחדת מאוד אחזה בר' מרדכי. מעולם לא חווה יום כיפורים כזה. מעולם לא היה במניין כזה: יהודים שכל אחד מהם עבר גיהינום, דברים שלא יכול היה אפילו לדמיין, רק למען ה'. הוא ידע את כל הספרים והם לא ידעו דבר, ובכל זאת הרגיש קטן מול האנשים הפשוטים האלה.
נשמתו זרמה אל תוך התפילות, ונדמה היה לו שמעולם בחייו לא שר כל כך יפה. תחילה כל נדרי, אחר כך תפילת ערבית; למחרת הוביל את שלוש התפילות האחרות וקרא פעמיים בתורה. לבסוף, בסוף היום, הגיע תורם. הגיעה שעת הנעילה.
ר' מרדכי נסוג לאחור, התיישב עם כולם וחיכה לראות מה יקרה. מדוע רצו את התפילה הזאת לעצמם? אחד הקנטוניסטים קם, פסע כמה צעדים קדימה ועמד ליד העמוד, גבו אל הקהל. ואז, לפני שהתחיל, החל לפתוח את כפתורי חולצתו ולפשוט אותה. ר' מרדכי כמעט מחה: אסור לפשוט את החולצה בבית הכנסת! אבל כשהחולצה נשרה מכתפי האיש, היא חשפה מאות צלקות, שנים על גבי שנים של צלקות עמוקות, כל אחת מהן מפני שהאיש סירב לעזוב את אלוקי ישראל.
ר' מרדכי נשם בכבדות, ודמעות זלגו על פניו. הקנטוניסט הרים ידיו אל ה' ואמר בקול רם: "ריבונו של עולם, שלח לנו את משיח! גאל את עם ישראל עכשיו! איני מבקש למען משפחותינו, כי אין לנו משפחות. איני מבקש למען עתידנו, כי אין לנו עתיד. איני מבקש למען פרנסתנו, נוחותנו, ילדינו או שמנו הטוב, כי גם אלה אין לנו. אנחנו מבקשים רק: עשה למען שמך!"
ואז לבש שוב את חולצתו והתחיל בתפילה.
מקור: From Rabbi Labkowski's story collection
מי לימד אותך לחטוא?
חסיד בא פעם אל רבי מנחם מנדל מקוצק, הרבי מקוצק, בוכה במרירות. "רבי, חטאתי. עברתי עבירה. בבקשה למד אותי איך לעשות תשובה, איך לחזור."
"מי לימד אותך לחטוא?" שאל הרבי.
"אף אחד לא לימד אותי. פשוט ראיתי הזדמנות, תפסתי את הרגע, וחטאתי."
"אם כך, כך גם תחזור בתשובה," אמר הרבי. "פשוט תעשה את זה."
מקור: A story of the Kotzker Rebbe (from Rabbi Labkowski's story collection)
החזן ששר “על חטא” בשמחה
בערב יום כיפור אחד הגיע הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, לכפר קטן. התושבים שמחו לארח אותו, והוא שאל מי מוביל את התפילה.
הוא נודע שהחזן שר את “על חטא”, וידוי העוונות הארוך, בניגון עליז וחי. אנשים ראו בזה דבר מוזר. הבעל שם טוב שאל את החזן למה.
החזן השיב במשל. “דמיינו משרת שתפקידו לנקות את חצר ארמון המלך. זו עבודה מלוכלכת. אבל הוא אוהב את המלך, והוא יודע שהמלך ישמח לראות את החצר נקייה. לכן הוא שר תוך כדי עבודה.”
“כך אני מרגיש,” אמר. “ביום כיפור אנו מסלקים את מה שעשינו שלא כראוי, ועושים זאת למלך מלכי המלכים, שאוהב אותנו ורוצה אותנו קרובים. למה שלא אשיר?”
הבעל שם טוב התרגש, ובחר להתפלל עם הקהילה ההיא.
הסיפור מלמד שתשובה, שיבה אל הקב”ה, אינה רק עצב. אפשר לנקות את הבית בשביל מי שאוהבים, ובשיר.
השופר בים הסוער
כשראש השנה התקרב, נסע רב גדול וקדוש, שלפי המסורת היה רבי אלעזר רוקח מאמסטרדם, באונייה עם תלמידיו. לא נראתה יבשה באופק, והם התכוננו לחגוג את החג בלב ים.
בלילה הראשון פרצה סערה עזה. גלי ענק התנפצו על הסיפון, והמלחים שאבו מים עד שהתעייפו. נדמה היה שהספינה עומדת לטבוע.
הרב, בתאו, היה שקוע בתפילה עד כדי כך שלא הבחין בדבר. עם שחר באו תלמידיו אל דלתו פעמיים, אך חששו להפריע לו. לבסוף, כשהסערה הייתה בשיאה, סיפרו לו בבכי שהם עומדים לטבוע.
הרב ביקש שיביאו את שופרו. “נקיים את המצווה בעודנו חיים,” אמר.
הוא תקע, והקול כאילו נישא ברוח. אז שככה הרוח, הים נרגע, והתקיעה האחרונה נשמעה בדממה.
הקפטן, בטוח שהשופר קסום, הציע לקנות אותו. הרב חייך. זה היה קרן איל רגילה. הוא לא ציפה שהיא תציל אותם. הוא רק רצה לקיים עוד מצווה. הקב”ה חסד עמם, ועכשיו עליהם להודות ולשמור את מצוותיו תמיד.
אני מקנא בך
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב היה ידוע כסנגורם הגדול של עם ישראל. הוא תמיד חיפש את הטוב בכל אחד.
יום אחד פגש בעיר אדם שהיה ידוע בכך שהוא חי רחוק מתורה ומצוות, ונראה שאף התגאה בכך. הרבי הביט בו בחום ואמר, "אני מקנא בך."
האיש נדהם. "מקנא בי? למה?"
"בגלל מה שיהיה לך כשתעשה תשובה, כשתחזור," אמר הרבי. "כשאדם חוזר אל הקדוש ברוך הוא מאהבה, מלמדים חכמינו שאפילו המעשים הרעים שעשה יכולים להפוך לזכויות. תחשוב כמה טוב יהיה רשום על שמך. לי מעולם לא הייתה ההזדמנות להפוך כל כך הרבה."
האיש ציפה לנאום תוכחה. במקום זה שמע שדבר בעברו אינו יכול לסגור את הדלת. שכל חייו, גם החלקים השבורים, יכולים להפוך לאור.
זו ההשקפה החסידית על כל יהודי. אין מי שרחוק מדי, אין מקרה אבוד, ועבר מלא טעויות אינו חומה אלא חומר גלם. כשאנחנו חוזרים באהבה, הקדוש ברוך הוא לא רק סולח. הוא עוזר לנו להפוך.
זה מסר במיוחד לימים שלפני יום כיפור, אבל הוא נכון כל השנה.
סיפורים על הרבי
מה היה בשקיות של הרבי
אחד מזיכרונות ראש השנה המוקדמים ביותר שלי הוא מסוף שנות השמונים. הייתי בן אחת עשרה בערך, בבית הכנסת של הרבי מליובאוויטש. בית הכנסת היה מלא מפה לפה; אנשים שרו והתפללו והתנועעו לקצב הניגונים. הרבי היה מוכן לתקוע בשופר. הוא עמד על בימה מוגבהת במרכז בית הכנסת, וגל מוחשי של אנרגיה מילא את החלל.
כשסרקתי את החדר, הבחנתי בשקיות גדולות לפניו, מלאות במשהו מסתורי. הרבי כיסה את השקיות בחלקו העליון של הטלית ועמד רכון מעליהן. אפשר היה לשמוע אותו מתייפח מתחת לטלית. תהיתי מה יש בשקיות האלה.
פניתי ליהודי בקיא שעמד לידי ושאלתי: "מה יש בשקיות הנייר החומות האלה? זה ספר קבלה, או איזה חפץ קדוש?"
"לא, שום דבר נשגב כל כך," אמר. "השקיות האלה מלאות במכתבים מאנשים מכל העולם, שמבקשים ברכות לשנה החדשה. מכתבים מאנשים שעוברים כל קושי שאפשר להעלות על הדעת: בעיות בריאות, בעיות במשפחה, בעיות כלכליות. מכתבים מלאים כאב וכיסופים."
התברר לי שברגעים האחרונים לפני תקיעת השופר, הרבי חשב על המשכנתאות של אנשים ועל חשבונות בית החולים שלהם ועל הצרכים המיוחדים שלהם, והתפלל עבורם.
מומחה לנשמות
סוחר יהלומים בא פעם אל הרבי הרש״ב ושאל אותו מדוע הוא מקדיש כל כך הרבה זמן לאנשים פשוטים.
הרבי שאל את הסוחר אם יש איתו יהלומים. החסיד שלף כיס ופרש כמה יהלומים על השולחן. כשהרבי אמר שאינו רואה בהם שום דבר מיוחד, ענה החסיד: "במחילה, רבי, צריך להיות מומחה כדי להבחין בין אבן משובחת באמת לאבן פגומה."
הרבי השיב: "גם יהודי הוא אבן חן, וצריך להיות מומחה לנשמות כדי להבחין ביניהן.
מקור: Sefer HaSichos 5705, p. 41 (from Rabbi Labkowski's story collection)
תהיה שחקן, לא אוהד
היה זה ליל חורף קר בשנת 1955 כשהרב שמשון סטוק הכניס מכר קרוב ואת בנו, שעמד לחגוג בר מצווה, אל 770 איסטרן פארקוויי, המרכז העולמי של חב"ד ליובאוויטש. הם באו לקבל ברכה מהרבי מליובאוויטש. באותן שנים, לפני שנער הגיע לגיל שלוש-עשרה, היה נכנס ליחידות, פגישה פרטית עם הרבי, כדי לקבל את ברכתו לפני בר המצווה. הרבי לא תמיד נכנס לשיחה עם נערי בר המצווה, אבל יש אינספור סיפורים על הרבי שבחן אותם במה שלמדו.
הרבי בירך בקצרה את הנער שיגדל להיות מקור גאווה לעם היהודי ולמשפחתו. ואז הפתיע הרבי את שלושת האמריקאים שבחדר כששאל את הנער: "אתה אוהד בייסבול?"
נער בר המצווה ענה שכן.
"יאנקיז או דודג'רס?" דודג'רס, ענה הנער.
"לאבא שלך יש אותה תחושה כלפי הדודג'רס כמו לך?" לא.
"הוא לוקח אותך למשחקים?" ובכן, מדי פעם אבא שלו לוקח אותו למשחק. הם היו במשחק לפני חודש.
"איך היה המשחק?" שאל הרבי. מאכזב, הודה בן השלוש-עשרה. בסיבוב השישי הדודג'רס הפסידו תשע-שתיים, אז החליטו ללכת.
"גם השחקנים עזבו את המשחק כשאתם הלכתם?"
"רבי," קרא הנער בהפתעה, "השחקנים לא יכולים לעזוב באמצע המשחק!"
"למה לא?" שאל הרבי. "תסביר לי איך זה עובד."
יש שחקנים ויש אוהדים, הסביר אוהד הבייסבול. האוהדים יכולים ללכת מתי שהם רוצים; הם לא חלק מהמשחק, והמשחק יכול להימשך בלעדיהם, וגם נמשך. אבל השחקנים חייבים להישאר ולנסות לנצח עד שהמשחק נגמר.
הרבי חייך אל הנער. "במשחק החיים," הסביר, "יש שני סוגי אנשים. יש כאלה שרק צופים מהיציע, אבל לעולם לא נעשים חלק מהמשחק. זה הלקח שאני רוצה שתיקח לחיים," אמר הרבי בחיוך. "אתה יכול להיות אוהד או שחקן. תבלה את חייך כשחקן."
מקור: Dovid Zaklikowski, Hasidic Archives
הדלק את הנר שלך בעצמך
מר יהודה אבנר היה יועץ לחמישה ראשי ממשלה בישראל ולימים שגריר ישראל בבריטניה ובאוסטרליה. בשנת 1977 נפגש עם הנשיא קרטר, ואז שלח אותו מנחם בגין לדווח לרבי. הוא ישב עם הרבי כמה שעות, והם דנו בנושאים רבים.
בחצות ראה הרבי שיהודה אבנר עייף. הוא הניח עליו את ידו הקדושה ושאל אותו מדוע אינו חסיד. מר אבנר ענה שיש אנשים במשפחתו שרואים ברבי כוחות שהרבי עצמו אינו מודע להם כלל. ואז אמר הרבי למר אבנר במה כרוך תפקידו: "אתה פותח ארון ורואה בתוכו נר. למעשה זה לא נר. זה רק גוש שעווה עם חוט באמצע: השעווה היא הגוף, והפתיל הוא הנשמה. מתי הוא נעשה נר? רק כשאתה מקרב אליו להבה. אז הוא נעשה נר וממלא את התכלית שלשמה נוצר." והשיחה עברה מיד לנושא הבא.
בשעות הקטנות של הלילה הסתיימה הפגישה. כשקם מר אבנר ללכת, פנה אל הרבי ושאל: "האם הרבי הדליק את הנר שלי?"
הרבי חייך וענה: "לא. רק נתתי לך את הגפרור. את הנר שלך אתה צריך להדליק בעצמך!"
מקור: JEM 'Here's My Story', Ambassador Yehuda Avner, 'The String and the Flame'; Yehuda Avner, The Prime Ministers (2010)
הרבי והאקדח
בקיץ 1920 נקרא הרבי השישי של חב”ד, רבי יוסף יצחק שניאורסון, באמצע תפילת שחרית, אל המשטרה החשאית ברוסטוב שבברית המועצות. חיילים הובילו אותו לחדר שבו ישבו פקידים סביב שולחן ארוך, ולפני כל אחד מהם אקדח. הם חקרו את עניין הדת, ורצו שיוותר על תורתו.
הרבי השיב שלא יוותר על עקרונותיו.
אחד הפקידים הרים את האקדח ואמר: “הצעצוע הקטן הזה גרם להרבה אנשים לוותר על העקרונות שלהם.”
הרבי השיב בשלווה שהצעצוע אולי מרשים מי שיש לו רק עולם אחד והרבה אלוהים. “אבל לי יש א-ל אחד ושני עולמות,” אמר. “הוא לא מפחיד אותי.”
הרבי לא נפגע באותו יום, והמשיך לבנות חיים יהודיים בברית המועצות, בשקט ובסכנה גדולה. המשטר שאיים עליו חלף מזמן, וקהילות חב”ד מילאו את האזור.
פחד מבעלי כוח יכול לכווץ חיים. תחושה עמוקה של מה שחשוב באמת יכולה להפוך אותנו לאמיצים ממה שחשבנו.
היו שחקנים, לא צופים
בשנת 1955 בא נער לפני בר מצווה עם אביו לראות את הרבי מליובאוויטש ב־770 איסטרן פארקווי בברוקלין. באותן שנים נהגו נערים להיפגש עם הרבי ביחידות לפני בר המצווה כדי לקבל ברכה.
הרבי שאל על יום הולדתו, בחן אותו בלימודיו וברך אותו. ואז הפתיע את כולם: ”האם אתה חובב בייסבול?“
הנער ענה שכן, ושהוא אוהד את הדודג׳רס. הרבי שאל אם הוא הולך למשחקים. כן, ענה הנער, לפני חודש. ”איך היה?“ מאכזב, הודה. באינינג השישי הדודג׳רס הפסידו תשע לשתיים, ולכן עזבו.
”האם גם השחקנים עזבו?“ שאל הרבי.
הנער נדהם. ”כמובן שלא. שחקנים לא יכולים לעזוב באמצע המשחק!“
”למה לא?“
”כי הם חלק מהמשחק. צופים יכולים ללכת מתי שהם רוצים. שחקנים חייבים להישאר עד הסוף ולנסות לנצח.“
הרבי חייך. ”במשחק החיים יש שני סוגי אנשים. יש מי שצופים מן היציע, ויש מי ששחקנים. קח איתך את הלקח הזה: היה שחקן.“
הקמצן העשיר מקרקוב
הרב דוד שוחט מטורונטו קיבל פעם הזמנה מארגון בבאפלו, ניו יורק, להרצות על נושא הצדקה בפני קהל של סטודנטים, רובם לא יהודים, ובהם כמרים. היו לו היסוסים. מצד אחד רצה לחנך; מצד שני רצה להימנע מוויכוחים בין-דתיים. אז התקשר למזכירות הרבי מליובאוויטש וביקש מאחד המזכירים להציג את השאלה לרבי.
התשובה הגיעה מיד: הרבי אמר שעליו להסכים, ושיקפיד לסיים את ההרצאה בסיפור על הקמצן העשיר מקרקוב.
הרב שוחט השקיע את עצמו במשימה (אף שההתעקשות של הרבי דווקא על הסיפור הזה נראתה לו קצת יוצאת דופן). כשהגיע המועד טס לבאפלו ונשא הרצאה מרתקת בת שעתיים על הייחוד שבגישת התורה לצדקה. בדיוק כשהקהל עמד למחוא כפיים, הודיע שהוא רוצה לספר עוד סיפור אחד.
לפני כמעט ארבע מאות שנה חי בעיר קרקוב יהודי עשיר בשם ישראל. איש לא ידע באמת מה שם משפחתו, ולאיש לא היה אכפת, כי הוא היה אדם עלוב. הוא גר בבית גדול ומפואר והיה עשיר מאוד, אבל היה קמצן קשה-לב וכולם התרחקו ממנו. אם גבאי צדקה תמים דפק על דלתו, הוא זכה ל"אין כסף!" קצר ולדלת שנטרקה בפניו.
אף שאסור לכנות אנשים בכינויי גנאי, הזקן הזה היה קמצן כל כך, שבסופו של דבר כולם התחילו לקרוא לו "ישראל גוי", באומרם שרק גוי יכול להיות כל כך אטום כלפי יהודים אחרים. למרבה הצער, הכינוי נדבק.
כך נמשך הדבר שנים רבות. למעשה, כולם שכחו לגמרי את הקמצן הזקן, עד שיום אחד קיבלה החברה קדישא הודעה לבוא אל מיטתו. "הנה אלפיים דולר," הכריז. "לא תקבלו ממני עוד פרוטה, אז אל תבקשו. אני רוצה שתקברו אותי במקום טוב, לא ליד הגדר ולא ליד מזבלה, ושתכתבו על המצבה שלי: ישראל גוי." אז אמר שמע ישראל, עצם את עיניו, וכעבור כמה ימים נפטר.
איש לא ידע בדיוק בן כמה היה, אולי תשעים, אולי יותר, אבל דבר אחד היה ברור: איש לא בכה בהלווייתו. למעשה, כמעט איש לא הגיע, והם לא קברו אותו בדיוק במקום שביקש. אבל על המצבה הם כן כתבו מה שרצה: ישראל גוי.
זה היה סופו של פרק עצוב בתולדות קרקוב. כך לפחות חשבו.
אחר צהריים אחד, כשבוע לאחר מכן, שמע רב העיר, רבי יום-טוב ליפמן הלר, דפיקה בדלת. כשפתח, קידמו את פניו כחמישים פרצופים רעבים.
"כן, איך אפשר לעזור לכם?" שאל בתדהמה. "מאיפה אתם?"
"אנחנו מכאן, מקרקוב," קרא אחד מהם, "ואנחנו רעבים. לא אכלנו כלום כל היום."
הרב לא הבין מה קורה, אבל הזמין את כולם פנימה ומצא להם מקומות לשבת, ובזמן שאשתו הכינה להם משהו לאכול, שמע את סיפורם. מאז שהם זוכרים את עצמם, העניים האלה היו הולכים למכולת כל יום ולוקחים מה שהיו צריכים. הם רק היו צריכים לחתום, וזהו. אבל מאתמול המכולתניק מסרב לתת להם דבר, ולכן כולם רעבים.
"מוזר מאוד," חשב הרב לעצמו. "כל כך הרבה רעבים, וכולם מכאן, מקרקוב! אולי הם משקרים? אני חייב לרדת לחקר העניין." הוא חיכה שיסיימו לאכול ואמר להם לחזור מחר בבוקר.
אז לבש את מעילו, אמר לאשתו שישוב בקרוב, והלך לעבר ביתו של גזבר העיר. עוד מרחוק ראה קהל מתגודד גם ליד הדלת ההיא, וכשהתקרב שמע את הגזבר מנסה לעשות סדר במהומה.
"אוי! כמה טוב שבאת!" קרא הגזבר כשראה את הרב. "תסתכל פנימה, גם הבית שלי מלא. יש כאן בטח שלוש מאות איש, וזו כבר המשמרת השנייה. קבוצה גדולה בדיוק יצאה!"
"אני יודע," ענה הרב. "הם באו גם אליי, אנשים אחרים, אבל רעבים, וכולם אומרים שהם מקרקוב. אני פשוט לא מבין את זה." אחרי שכולם אכלו והגזבר חילק קצת כסף לארוחות של מחר, הלכו השניים אל ביתו של המכולתניק.
"בטח," אמר המכולתניק, "נתתי לכולם אוכל. הם היו חותמים, ובסוף כל שבוע הייתי מביא את החשבון לזקן העשיר ההוא שזה עתה נפטר, זה שקראו לו ישראל גוי. זה נמשך, הייתי אומר, ארבעים שנה, אולי יותר, עוד לפני שהחנות הייתה שלי. הוא היה הלקוח הכי טוב שלי, הזקן ההוא. אבל הוא כל הזמן הזהיר אותי לא לספר לאף אחד, אפילו לא לאשתי. בכל פעם ששילם אמר שאם ישמע שאנשים יודעים שהוא משלם, הוא יפסיק."
הרב זימן את כל העיר לבית הקברות. כל העיניים היו נשואות אליו כשיצא מתוך הקהל, עמד למרגלות הקבר והחל לדבר.
"ישראל, ישראל! באנו היום לומר שאנחנו מצטערים." הוא השתהה; את הדממה הפר בכי חנוק מתוך הקהל. "אני יודע שאתה לא צריך את ההתנצלויות שלנו, אבל אנחנו מצטערים. אנחנו מצטערים שהיינו כל כך אכזריים, אכזריים יותר ממה שהאשמנו אותך. ואנחנו מצטערים שאיש לא היה חבר שלך ושלאיש לא היה באמת אכפת."
עכשיו הבכי היה חזק יותר; כמעט כולם התייפחו. הרב חיכה לשקט, ניגב את עיניו והמשיך. "אני יודע שרצית שהמילים 'ישראל גוי' ייכתבו על המצבה שלך. ובכן, עשיתי משהו שאני מקווה שלא תקפיד עליו. ביקשתי מהסתת להוסיף מילה." ובזה משך הרב את הבד, ובמקום "ישראל גוי" נכתב עתה: ישראל גוי קדוש.
הרב שוחט סיים את הרצאתו, והקהל הביע את הערכתו במחיאות כפיים סוערות.
אחרי שסיים ללחוץ ידיים ופנה לצאת, ניגש אליו כומר צעיר ושאל אם אפשר לדבר איתו ביחידות. היה משהו כן באופן מוזר בעיני הצעיר, והרב שוחט קבע איתו פגישה למחרת אחר הצהריים בחדרו במלון. הצעיר הגיע בשעה שקבעו, התיישב, וביקש מהרב לחזור על הסיפור שסיפר, ואז להסביר כמה נקודות. הוא הקשיב לתשובות בעומק, וכשסיימו לחצו ידיים ונפרדו.
שנים לאחר מכן, בביקור בישראל, התפלל הרב שוחט בכותל, כשניגש אליו חסיד ברסלב צעיר ומזוקן ולחץ את ידו בחום. "אתה מזהה אותי?" שאל. "אני הכומר שביקר אותך לפני שנים בחדר המלון שלך." הרב שוחט בהה בו, המום עד שלא יכול היה לדבר.
"אתה לא יודע מה הסיפור ההוא שסיפרת על הקמצן עשה לי," המשיך הצעיר. "תראה, אמא שלי הייתה יהודייה, אבל היא שמרה את זה בסוד. היא ברחה מפולין לאמריקה בזמן המלחמה, ושם התחתנה עם קתולי אדוק. לא היה קל להיות יהודי בזמנים ההם. ממש לפני שנפטרה, היא סיפרה לי את אותו הסיפור בדיוק, והוסיפה שאנחנו יהודים, ושהיהודי הקדוש והנדיב שפרנס מאות אנשים בעילום שם בקרקוב לפני מאות שנים היה סבא רבא שלי. הסיפור שלך העיר משהו שישן בנשמה שלי, ועכשיו חזרתי לעצמי."
זה לקח כמה שנים, אבל עכשיו הבין הרב שוחט מדוע התעקש הרבי מליובאוויטש דווקא על הסיפור הזה.
מקור: JEM 'Here's My Story: A Confluence of Souls' (Rabbi Dovid Schochet, Toronto)
תלמוד ומדרש
הלוחות שנשאו את משה
כשירד משה מהר סיני, החזיק שני לוחות אבן שחקק בהם הקב״ה בעצמו. המדרש מספר דבר נפלא על הירידה הזו.
הלוחות היו עצומים וכבדים, ובכל זאת משה לא התקשה בהם. האותיות הקדושות החקוקות באבן נשאו אותם, והלוחות כמעט נשאו את משה במורד ההר.
אך כשהתקרב משה למחנה וראה את העגל, אומרים חכמים שקרה דבר מדהים. האותיות לא יכלו להישאר ליד עבודה זרה. הן פרחו מן האבן וחזרו למקורן.
פתאום החזיק משה שני לוחות אבן ריקים, כבדים מדי לכל אדם. הוא נאלץ להניח להם, או להימעך תחתיהם. לפי חכמים הוא לא השליך אותם בכעס. הם גלשו מידיו כי החיים יצאו מהם.
הרבי הוסיף שבאמת האותיות עצמן לא עזבו, אלא רק חיוּתן.
יש בכך לקח לכל יהודי. כשהתורה חיה בחיינו, היא מרימה אותנו, והנשיאה בה היא שמחה. כשהיא נהיית רק מסורת כבדה, חובה בלי משמעות, היא מרגישה כמשא שקל להפיל. הדרך לשמור על האותיות פורחות היא ללמוד ולהבין למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים.
